ברוך קפלן
הרב ברוך אברהם קפלן (יליד שנת תשט"ז, 1956) הוא ר"מ ומשפיע בישיבת מעיינות בירושלים.
תולדות חיים[עריכה | עריכת קוד מקור]
נולד בוונקובר שבקנדה בד' אלול תשט"ז למשפחה מסורתית אמריקאית שלא הייתה לה זיקה משמעותית לחב"ד.
לאחר שסיים את חוק לימודיו בתיכון, הגיע לארץ בעקבות אחיו הגדול, ר' טוביה, ולמד במשך שנה באוניברסיטה העברית בירושלים, ולאחר שנקלע באקראי לישיבת המבתר בשכונת קריית משה - בראשות ראש הישיבה הרב חיים ברובנדר - שזכה להיכנס ליחידות אצל הרבי והיו לו קשרים חמים עם חסידות חב'"ד - החל לעשות את צעדיו המשמעותיים בעולמה של היהדות והחסידות.
לאחר מכן חזר לעיר הולדתו וונקובר שבקנדה, ולאחר שנת לימודים נוספת חזר לארץ הקודש לישיבת המבתר בראשות הרב חיים ברובנדר - שכבר עברה מירושלים לאפרת - שם למד גם אחיו הגדול, ר' טוביה. בישיבה נחשף לעולמה של החסידות, ובסיועם של שלוחי הרבי בוונקובר הרב יעקב פליג והרב יצחק וויינברג - עמם המשיך לשמור על קשר - הפך בעצמו לחסיד חב"ד.
לאחר נישואיו עם רעייתו מרת רבקה הצטרף לצוות החינוכי בישיבת המבתר, וכעבור שנים אחדות פרש מתפקידו ויזם יחד עם הרב מרדכי שטרן רב קהילת חב"ד בהר נוף והרב משה מילר את הקמת 'ישיבת תורת חיים - חב"ד' שנועדה לתת מענה לבחורים חוזרים בתשובה דוברי אנגלית בעלי זיקה חסידית, שלמדו עד אז בישיבות הליטאיות 'אור שמח' ו'אש התורה', וסבלו מהצקות בעקבות המחלוקת שפרצה בשנת תשמ"ט בין הציבור החסידי והליטאי. לאחר שכתבו לרבי על דבר הרצון לייסוד הישיבה, קיבלו את ברכתו והסכמתו הק' "אזכיר על הציון".
במשך קרוב לשש שנים ניהל את הישיבה יחד עם שותפיו, עד לסגירתה בשנת תשנ"ה בעקבות קשיים כלכליים.
בשנת תשנ"ו הצטרף לצוות החינוכי של ישיבת מעיינות שנוסדה בירושלים, שם משמש כר"מ ומשפיע.
משפחתו[עריכה | עריכת קוד מקור]
- חתנו, ר' אליעזר שלום - מנצסטר אנגליה.
- בנו, ר' אריה לייב קפלן - ר"מ ומשפיע בישיבת חנוך לנער, צפת.
- בנו, ר' ישראל שלום קפלן - משפיע באיגוד תלמידי הקבוצה ומחנך בחיידר 'אהלי יוסף יצחק', קראון הייטס.
- בנו, ר' נחום דובער קפלן - שליח הרבי בתל אביב.
- בנו, ר' שניאור קפלן - ראשון לציון, מחנך בישיבת ׳דעת׳ ברחובות.
- חתנו, ר' אריה דוד רובין - שליח הרבי באוסטרליה.
- חתנו, ר׳ דובער נימץ - לוד.
- בנו, ר׳ יוסף יצחק קפלן - לוד.
לקריאה נוספת[עריכה | עריכת קוד מקור]
- מפיץ המעיינות מגזין דרך המלך גיליון 137 עמ' 18.