איסור עורלה

איסור ערלה היא אחת ממצוות התורה היא לא לאכול פירות מאילן במהלך שלוש השנים הראשונות לנטיעתו, ובסיסו מצוין בפסוק "שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל". מדובר על זמן הערלה שבו הפירות אינם כשרים לאכילה, והמכונה בשם ערלה, כלומר, פירות שנוצרו במהלך שלוש השנים הראשונות של האילן.

מטעמי המצוה

מהטעמים למצות ערלה היא מכיון שהקב"ה רוצה שנזכור ונכיר שהכל תלוי ברצון ובברכת ה', ושניתן לו בהודאה את מהראשית ומהמובחר של הפירות כמו קורבן, ההתעוררות להלל את השם בהבאת מיטב פרי העץ היא ביטוי של ברכת ה', לזכור שהפירות הם לא תוצאה של כוחו האישי, אלא מתוך רצון אלוקי שמפנה את ברכתו כלפי האדם וכתוצאה מכך יוכל לאכול מהם רק לאחר שלוש שנים.

הרמב"ן מסביר שאחת הסיבות לאיסור ערלה היא כבוד השם – המכוון לכך שהאדם לא יאכל את פירותיו לפני שיוכל להציע ולתן להקב"ה בהודאה את מהראשית ומהמובחר של הפירות כמו קורבן, ההתעוררות להלל את השם בהבאת מיטב פרי העץ היא ביטוי של ברכת ה', לזכור שהפירות הם לא תוצאה של כוחו האישי, אלא מתוך רצון אלוקי שמפנה את ברכתו כלפי האדם, ומכיון שאין הפרי בתוך שלש שנים ראוי להקריבו, לפי שהוא מועט, גם שאין נותן טעם בפריו טעם או ריח טוב, גם כי רב האילנות לא יוציאו פרות כלל עד שנה רביעית לנטיעתן, ולכך נמתין לכלן. והמצוה הזאת דומה למצוות ביכורים.

הרמב"ן מציין גם כי הפירות בשנים הראשונות אינם ראויים לאכילה מהסיבות הבריאותיות: בתחילת צמיחתם הם מכילים הרבה לחות, דבר העלול להזיק לבריאות, ומזכיר את דימוי האוכל הגס שלא ראוי לאכילה כמו דגים ללא קשקשת.

מדיני המצוה

איסור ערלה לא חל על אילן שניטע לא לשם אכילת פרי, אלא רק אם מדובר באילן שניטע מתוך כוונה להשתמש בפירותיו, כמו באילני סייג או אילני קורות. הנוטע אותם מתוך כוונה לשם פרנסה או עבור עץ מותר, ולקח החלטה מאוחרת להניב פירות, חייב בחובת ערלה.

ההלכה מחייבת גם את שומרי הפירות לאכול מהם רק כאשר הם יכולים להגיע לפרי המתאים לערלה. הנוטע לאכילת פירות כזיתים מהאילן חייב במצווה זו, והעובר עליה עובר על איסור מלקות על פי תורה.

לפי התורה, איסור ערלה נוהג בכל מקום, גם מחוץ לארץ ישראל, כאשר בהלכה נאמר כי הנוהג בחוצה לארץ מצא את הדרך בהלכה למשה מסיני.

בחסידות

בחסידות מובא ממקורות קדמונים, שהטעם לאיבור עורלה היא תיקון לחטא עץ הדעת. חז"ל משווים את ההמתנה של בני ישראל לפני שהם אוכלים מהפירות, אל חטא אדם הראשון, שלא המתין והפר את הציווי לא לאכול מעץ הדעת. בכך בני ישראל מתקנים את חטא אדם הראשון כאשר הם ממתינים שלוש שנים לפני אכילת פרי העץ, ובכך הם מייחדים את פרי העץ לשם כבוד השם.

בהתאם לתורת הקבלה, במהלך שלוש השנים הראשונות לנטיעת האילן מקבל האילן את הכוחות ממידותיו התחתונות של עולם האצילות, הנקראות נה"י. בשנה הרביעית ישנה שינוי שונה, והאילן מקבל מן המידות העליונות יותר, שהיא ספירת התפארת.

בזמן שאילן מקבלת מנה"י יש מקום ליניקת החיצונים, אך כשנמשך בה מתפארת שהיא מהקו האמצעי, אז אין מקום ליניקת החיצונים, כי מצד הגילוי אור הנעלית כל הקליפות מתבטלים.

שלוש קליפות הטמיאות

מובא גם ששלוש שנים הראשונות האילן מקבל משלוש קליפות הטמאות. ולכן חל על הפירות עצמם איסור על החפצא.

אך לאחר שלוש שנים, האילן עצמו עדיין אסור באכילה מבחינת האיסור על החפצא, אך חיותו של העץ משתנה. כלומר, לאחר שלוש שנים, הפירות מתחילים לקבל חיות ממקור אחר, מקליפת נוגה, שהיא קליפה פחות שלילית, ולכן חיותם של הפירות כבר נחשבת לקודש, ואי אפשר לאכול הפירות שגדלו לפני שלוש שנים אפילו לאחר המתנת שלוש שנים, כי על אותם פירות נשאר עדיין האיסור חפצא כפי שהיה בשלוש השנים הראשונות.

ההבדל שבין גוף דבר האסור לבין החיות של ההדבר האסור. האילן של פירות של ערלה, כאמור, מתחילים לקבל חיות ממקום טהור יותר לאחר שלוש שנים. החילוק הוא שגופם של אומות העולם נשאר תמיד מחובר לשלוש קליפות הטמאות, אך החיות של האילן של הפירות ערלה – גם אם תחילה הייתה בטומאה – לאחר שלוש שנים משתנה והופכת לקדושה. כפי שהגוף נברא פעם אחת וממשיך להתקיים עם אותו האור, כך החיות שבפירות הערלה משתנה כל הזמן, ולכן לאחר שלוש שנים היא כבר שייכת לקדושה.

שכר ההמתנה

כשכר להמתנת השלוש שנים, והזהירות במצווה של איסור ערלה, התורה אומרת שבשנה החמישית יהיה "להוסיף לכם תבואתו", שיהיה תוספת ברכה בפירות הארץ.

רש"י, בהסברו לפסוק זה, מביא את דברי רבי עקיבא כי התורה מדברת כנגד היצר הרע, ומציעה טעם מיוחד לאיסור ערלה: כדי למנוע מהאדם לחשוב כי "ארבע שנים אני מצטער בו חינם", ולכן התורה מוסיפה את הפסוק "להוסיף לכם תבואתו", כלומר, שיש שכר וטובה בברכת ה' על האילן והפירות שיבואו בעקבות קיום מצווה זו. רש"י מדגיש כי ה' הוא המבטיח את הברכה ומקיים את הבטחתו.

הרבי מסביר שרש"י מפרש כי התורה כאן לא רק מציינת שכר על המצווה, אלא מדברת על הדרך בה יש לקיים אותה. המילה "להוסיף" משמעה שהאדם מקיים את המצווה מתוך רצון לקבל את השכר, אך השכר שיבוא הוא לא "אכילת הפירות" אלא "הוספת תבואת האילן", כלומר ברכה רוחנית שתכנס גם לשנים הבאות, הרבה מעבר לשנה החמישית. לשון "תבואתו" כאן, לדעת רש"י, אינה מתייחסת רק לפרי בשנה החמישית, אלא גם לאחר מכן.

והסיבה שמצווה זו מצריכה התייחסות לשכר היא משום שהיא קשה להגשמה מבחינת האדם, שכן הוא צריך להמתין ארבע שנים ולא לאכול מהפירות. כי בשמירה על תהליך הצמיחה האיטי של הפרי, היצר הרע עשוי להיווכח ולומר שההמתנה אינה שווה את המחיר. לפיכך, התורה מציינת את ההבטחה ש"להוסיף לכם תבואתו" – כלומר, שכר שמתגלה על ידי הברכה שיביאו הפירות בהמשך.

ראו גם

• נטע רבעי