איסור חרישה בשור וחמור

האיסור לחרוש בשור וחמור יחד[1] הוא איסור מן התורה על חיבור בין בעלי חיים ממינים שונים בביצוע מלאכות חקלאיות, כגון חרישה, דישה, או גרירת עגלה. במיוחד נאסר לעבוד בשור וחמור יחד, אך ישנם חילוקי דעות בין הפוסקים השונים לגבי הגדרת האיסור. בעוד הרמב"ם סבור שהאיסור מדאורייתא חל רק על טהור וטמא, הרא"ש טוען שהאיסור תקף גם כשמדובר בשני בעלי חיים טהורים. הביאור הפנימי בחסידות מייחד את הציווי בהבנה של מניעת ערבוב בין כוחות חסד וגבורה, ומורה כיצד יש להפעיל כל כוח באופן עצמאי וקדוש.

מקור המצווהעריכה

לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו.

דברים כ"ב, י

דיני המצוהעריכה

הרמב"ם[2] סובר כי האיסור של "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו" מדאורייתא חל רק כאשר מדובר בחיבור בין בעלי חיים טהורים לטמאים. כלומר, האיסור הוא כאשר יש חיבור בין שור טהור לבין חמור טמא, אך לא כאשר מדובר בשני בעלי חיים טהורים או בשני בעלי חיים טמאים.

הרא"ש[3] לעומת זאת, סובר כי האיסור חל גם כאשר מדובר בשני בעלי חיים טהורים, כלומר אם מדובר בשור וחמור שהם שניהם בעלי חיים טהורים, האיסור עדיין תקף. לפי הרא"ש, איסור זה הוא חלק מהאיסור הכללי של כלאיים, וקשור גם לאיסור כלאיים בהיבט של הרבעה.

חילוקי הדעות בהבנת סיבת המחלוקתעריכה

הסבר למחלוקת זו בין הרמב"ם לרא"ש יכול להימצא בהבנת שורש האיסור, כפי שביארו כמה מגדולי הפוסקים. הרמב"ם, כפי שמובא בשיטתו, סבור כי האיסור של כלאיים דהרבעה הוא איסור מחובר במובן של יצירת מין חדש, ולכן חל רק כאשר מדובר בחיבור בין שני בעלי חיים השונים בתכלית – טהור מול טמא. לעומתו, הרא"ש סבור כי האיסור של כלאיים דחרישה הוא לא רק יצירת מין חדש, אלא יש לראות בו חלק מהאיסור הכללי של כלאיים, כולל גם חיבור בין בעלי חיים טהורים בלבד.

הרמב"ן (שם) מפרש כי לפי הרא"ש כלאיים דחרישה נחשבים לחלק מכלאיים דהרבעה, כי מדובר בהבאת שני בעלי חיים – שור וחמור – אותם יש להחיות יחד, כפי שנעשה ב"רפת אחת". לכן, האיסור חל גם במקרה של שני בעלי חיים טהורים[4].

בחסידות ובקבלהעריכה

בתורת החסידות ישנם שני ביאורים בטעם הציווי "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו":

פירוש א': הבדלה בין קדושה לקליפה

השור הוא הסמל האמיתי של הקדושה, וזאת משום ש"אל הבקר רץ אברהם" וששור מייצג כוח ברכה ועבודה רוחנית. החמור, לעומת זאת, מסמל את הקליפה המנוגדת לקדושה.

המצווה "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" מציינת את הצורך להרחיק את הקליפה, כך שהיא לא תוכל להתחבר עם הקדושה. פסוק זה מבהיר את הצורך בנפרדות בין הקדושה לבין כוחות הרע, כך שאין אפשרות לשלב בין שני העולמות הללו.

על פי ביאור זה, מטרת הציווי היא להרחיק את קליפת החמור, שהיא סמל למידות של חסד ושפע לא מכוון, כדי שלא תוכל לקבל כוח מקדושה.

פירוש ב': שתי קליפות בשור ובחמור

הפירוש השני הוא שגם השור וגם החמור הם מסמלים לקליפות, ומייצגים צדדים שונים של כוחות רעים. השור, המייצג את הגבורה והדין, משדר כוח עז אך גם קשה, בעוד שהחמור מסמל את חסד הקליפה, צד של רפיון רוחני. איסור השילוב בין השניים נועד למנוע את חיבורם של כוחות אלו, כיוון שהשילוב ביניהם יכול להוביל ליצירת עמלק, כוח רע שקשור עם הכלב ("כֶּלֶב").

על פי זה, "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" הוא אזהרה לאחדות כוחות רעים אלו, שמביאה לעיתים לתוצאה רוחנית שלילית, כמו הופעת עמלק.

ובעבודת האדם, השור מייצג את היצר הרע שבאדם, שנדרש לשבור את התאוות והנטיות השליליות. העבודה הרוחנית האמיתית היא לשבור את כוחות הרע ולהפוך את החומר לקודש. החמור, מצד שני, מייצג את הצד הקרירות, הפסיבי והמרוחק יותר מהקדושה, ולכן צריך להימנע מהשפעתו במאבק הרוחני[5].

הערות שוליים

  1. דברים כב, י. ספר החינוך מצוה תקנ.
  2. הלכות כלאיים פרק י', הלכה י'.
  3. במסכת כלאיים פרק ב', סימן י'.
  4. לקוטי שיחות חכ"ד ע' 146. וש"נ.
  5. ד"ה לא תחרוש תרכ"ז, ותשכ"ז.