צחצחות

צחצחות הוא השורש הראשון לספירות, כפי שהן "נמצאות" בעתיק יומין או בעקודים. בדרגה זו הספירות אינן בג' קוים (ימין שמאל ואמצע), ואפילו לא בשניים (ימין ושמאל) אלא כלולות בנקודה אחת: בעתיק באופן של "לית שמאלה בהאי עתיקא", ובעקודים באופן של "עקודים בכלי אחד".

מקור המושג

מקור המושג "צחצחות" הוא בבריתות דהגאונים (רב האי גאון ורב חמאי גאון) המובאות בפרדס להרמ"ק. בעל הפרדס נשאל שם על לשון הבריתא דרב האי גאון, כיצד יתכן שי"ג מדות הרחמים הן י"ג (שהרי ב[[ספר יצירהפפ נאמר שהספירות הן "עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה")? ומבאר, שי"ג המידות הן שלושה ראשי ראשים (שבכתר) הנקראים אור קדמון אור מצוחצח ואור צח, יחד עם י' הספירות דאצילות שנמשכו ונאצלו מהם.

(בהמשך הדברים שם מביא כמה מקומות נוספים (מהזוהר ועוד), בהם מבואר עניינם של ג' האורות (קדמון, צח ומצוחצח) באופנים אחרים, ומבארם באריכות).

בחסידות

אור קדמון, צח ומצוחצח הם ג' הבחינות העליונות שבפנימיות הכתר (בעתיק) (למעלה יותר מכתר- חכמה- בינה שבעתיק), והם ג' המידות הראשונות שבי"ג מדות הרחמים, שהן שורשי עשר ספירות הגנוזות (הנקראות גם "שלשה ראשי ראשים".

ובחינה זו (הנקראת "תענוג ה'" ו" נועם ה'" ו"צחצחות") היא היא הנקראת במקומות אחרים רדל"א (רישא דלא אתידע), כמו שכתוב בעץ חיים סמוך לסוף שער עתיק.

ביאורים נוספים

יש להעיר, שבמקומות שונים בחסידות מוסבר עניינם של שלושת האורות "קדמון, צח ומצוחצח" באופנים רבים נוספים. הן בדרגות שלמטה מעתיק (באצילות, באריך אנפין, בחכמה סתימאה וכן בדרגות נמוכות יותר שבעתיק עצמו (כתר-חכמה-בינה דעתיק)), והן בדרגות שלמעלה ממנו (בא"ק ובאור אין סוף שלפני הצמצום).

הצחצחות וסכך הסוכה

מובא בזוהר, שהאושפיזין הבאים לסוכה אומרים פסוקים. אברהם יצחק יעקב ודוד אומרים כל אחד מהם פסוק אחר, ושאר הצדיקים אומרים כולם את הפסוק "ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות לשונך", ונאמרו בזה מספר ביאורים:

1. ה"צחצחות" שאומרים "שאר הצדיקים" הוא "עוצם הבהירות שלא יכילנו הכלי שמחמת זה נבקע האור", והוא ביאור על הפסוק הקודם שאומר יעקב ("אז יבקע כשחר אורך", המדבר על תגבורת האור שביכולתו לבקוע את העלם הצמצום, והיינו – אור הקו).

1. ה"צחצחות" הוא צל הסוכה. צל בכלל הוא בחינת מקיף, וצל הסוכה בפרט הם י' הספירות דעתיק הנקראות "עשר ספירות הגנוזות".

נקודת הקמ"ץ

קמ"ץ הוא ראשי תיבות "קדמון צח מצוחצח", וביאור העניין:

אצל משה רבינו נאמר שראה את ה' "במראה ולא בחידה" – האל"ף של "מראה" מנוקדת בסגול. לעומת זאת, בסתם "מראה" (שפיגעל, שמסתכל בה לראות עצמו), מנוקדת האל"ף בקמץ. מכאן לומדים, שמשה ראה את ה' ב"אספקלריה המאירה" (דוגמת משקפת או זכוכית מגדלת, שהדברים דרכה נראים גדולים או קרובים יותר מאשר במציאות), אבל שאר הנביאים רואים את ה' רק ב"אספקלריה שאינה מאירה" (מראה רגילה . כלומר, רואים רק את דמותו ולא ישירות אותו עצמו).

והיינו, שהיום אי אפשר (למעט הצדיקים המעטים שבבחינת משה רבינו) לראות ג' בחינות נעלות אלו (קדמון, צח ומצוחצח) אלא באספקלריה שאינה מאירה, ורק לעתיד לבוא תתגלה פנימיות עתיק לכל.