יששכר

יִשָּׂשכָר (נהגה יִשָּׂכָר) הוא בנו התשיעי של יעקב אבינו מאמו לאה אמנו.

לידתו ושמו

בפרשת ויצא מספרת התורה על לאה שילדה ארבעה בנים ולאחר מכן עצרה מלדת. בהמשך מסרה לאה את שפחתה זלפה ליעקב ונולדו ממנה גד ואשר. לאחר מכן מצא ראובן בשדה דודאים, המהווים תרופה לעקרות, ומביאם לאימו לאה. באמצעותם שוכרת לאה מרחל את שכיבתו של יעקב לאותו לילה. ה' ראה שלאה מתאוה ומחזרת להרבות שבטים וכך נכנסת לאה להריון ונולד בנה החמישי יששכר:

וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ. וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ. וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא. וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים אֶל לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי. וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלֹקִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר

— בראשית ל, יד-יח.

תולדות חייו

בני יששכר מוזכרים בפרשת ויגש בין היורדים למצרים: "וּבְנֵי יִשָׂשכָר תּוֹלָע וּפֻוָּה וְיוֹב וְשִׁמְרוֹן".

בפרשת ויחי בברכת יעקב לבניו בטרם פטירתו ממשיל את יששכר לחמור שנושא בעול, וכך למדנותו של שבט יששכר תהיה גדולה כנושא בעול התורה:

יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד

— בראשית מט, יד-טו.

כחמור חזק בעל עצמות שמטעינין אותו משא כבד ומהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בבית וכשהוא רוצה לנוח רובץ בין תחומי העיירות שהוליך שם סחורה, כך בני יששכר יקחו עליהם את עול לימוד התורה בימים ובלילות בהתמסרות.

תורתם של שבט יששכר תועיל לכלל ישראל, שיפסקו להם הוראות של תורה וסדרי עיבורין ככתוב "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם".

לפי הסבר נוסף, מדובר בברכת יעקב על חלקו של שבט יששכר בארץ, שנחלתו תהיה מבורכת וטובה להוציא פירות. נחלתו תהיה ליד הגבול והוא יערוך מלחמות ויכבוש מחוזות ויהיה האויב כבוש תחתיו למס עובד.

בילקוט שמעוני מובא על הפסוק "וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו" שיששכר נולד בי' באב ונפטר בן מאה עשרים ושתים שנים במצרים. ביציאת מצרים לקחו בני ישראל את כל בני יעקב על מנת לקוברם בארץ ישראל.

שבט יששכר חנה על פי ציווי ה' תחת דגל מחנה יהודה ממזרח למשכן, והיה מהשבטים הנוסעים ראשונה במסעות במדבר. הסיבה לכך שהיו חונים בקידמת המשכן היא מצד מעלת תורתם. דגל מחנה יהודה ובכללם שבט יששכר חנו בשכנות למשה, אהרון ובניו הכהנים וכך התקיים "טוב לצדיק וטוב לשכנו", לפי שהיו שכניו של משה שהיה עוסק בתורה נעשו גדולים בתורה.

הסכם יששכר וזבולון

בברכת משה רבנו לשבטים בפרשת וזאת הברכה כולל את שבט יששכר וזבולון יחדיו:

וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ. עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפוּנֵי טְמוּנֵי חוֹל

— דברים לג, יח-יט.

המדרש מבאר את הסיבה לכך שמשה כולל בברכתו את זבולון ויששכר יחדיו, ואף מקדים את זבולון הצעיר יותר ליששכר. משום שזבולון ויששכר עשו שותפות: זבולון לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא בספינות ומשתכר בשפע ונותן לתוך פיו של יששכר והם יושבים ועוסקים בתורה. לפיכך הקדים זבולון ליששכר, שתורתו של יששכר על ידי זבולון היתה, עליו אמר הכתוב "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ".

במדרש מובא שיששכר היה כונס את אוצרות הטבע שהיו בשפע בחלקם של יששכר וזבולון (בים היה את החילזון ממנו היו מפיקים תכלת, וכן מן החול היו מפיקים זכוכית לבנה{{הערה|"כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפוּנֵי טְמוּנֵי חוֹל ".). וזבולון מביא האניות ומוכר ומביא לו כל צרכו. יששכר מביא בחמור "חמור גרם" וזבולון מביא באניות "והוא לחוף אניות".

משה בירך את יששכר בהצלחה בישיבת אהליו לתורה לישב ולעבר שנים ולקבוע חדשים. כמו שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים ראשיהם מאתים ראשי סנהדרין היו עוסקים בכך ועל פי קביעת עתיהם ועיבוריהם קהל שבטי ישראל יתאספו להר המוריה ושם יזבחו ברגלים זבחי צדק.

בתורת החסידות

אדמו"ר המהר"ש מבאר מדוע ממשיל יעקב בברכותיו כמה מהשבטים לחיות טמאות, ויששכר נמשל לחמור גרם ומהי המעלה בזה, האם לא מצא דמיון אחר כי אם לדמות את יששכר שנטה שכמו לסבול עול תורה לחמור הנושא וסובל משאו. ומבאר, ששורשן הרוחני של החיות והבהמות הטמאות גבוה ונעלה מאד, וזה גופא הטעם שירדו ונפלו למטה מאד. שאין הכוונה בברכות יעקב על הזאב והחמור הגשמיים כמו שהם ירדו ונשפלו למטה, אלא על שרשם ומקורם בקדושה ממקום שנפלו הניצוצות.