זאב

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הזאב הוא בעל חיים טורף ממשפחת הכלביים, בעל חיים שנודע ביכולתו להיות אכזרי וערמומי, ובמובנים רבים שימש דמות בולטת בעולמות ההשאלה והסיפור העממי. פעמים רבות תיארו אותו במשלים ובסיפורים כמשל לרשעים ולקליפות, ולעיתים כמייצג של התאוות והיצרים של האדם.

המשל עם הזאב והשועל[עריכה | עריכת קוד מקור]

רבי מאיר בגמרא[1] אמר משל, והביא סיפור שבו השועל רימה את הזאב על ידי הצעה להיכנס לחצר היהודים ביום שישי בערב שבת, המשל שבו השועל רימה את הזאב להיכנס לחצר היהודים בערב שבת, הוא משל עמוק שיש בו רעיונות מוסריים ורוחניים. במשל זה, השועל רימה את הזאב בהצעה להתחלק עמו בסעודה בשבת, אך השועל השתמש בתכסיסים ובתחבולות כדי להוליך את הזאב למקום שבו הוא יתקשה להימלט מהמצב הקשה שאליו נגרם.

לפי המשל, הזאב, שהיה מוכן להיכנס לחצר היהודים לשם סעודת שבת, נתקל בהפתעה כשהוא מצא את עצמו במצב שבו לא היה לו כיצד לצאת. השועל הציע לו ללכת לשתות מים מהבאר, ושם, באמצעות שני דליים קשורים לחבל, הראה לו את "דמות הלבנה" במים, ואמר לזאב שיש בשר וגבינה בבאר, והשועל מציע לזאב להיכנס "בדלי העליון", כדי להנות המסעודה, וזה הכביד את הדלי העליון, ובמילא הדלי התחתון עלה, והשואל נמלט בזמן ש"דלי התחתון עלה", והשואל ירד למטה ונשאר תקוע בבאר. ועל זה נאמר — "צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו".

משל הזאב והשואל בחסידות[עריכה | עריכת קוד מקור]

המשל של רבי מאיר עם הזאב ושואל הוא משל לאופן הבירורים של ניצוצות הקדושה שבעולם החומרי בששת ימי המעשה, ולאופן של עליית העולמות בשבת.

במובן של עבודה רוחנית, השועל והזאב משמשים דימוי למאבק בין הקדושה לבין הקליפות, כשהזאב, שהוא סמל לרשעים ולקליפות, רמאי בעבודתו, מנסה להיכנס לחצר הקדושה ולשאול פרנסתה. מצד שני, בשבת, כאשר העולם כולו עולה ומתחבר עם הקדושה, עולה גם העבודה שנעשית במהלך ששת ימי המעשה, שבסופם השפע עולה למעלה.

הזאב כמשל לקליפה ורשעים[עריכה | עריכת קוד מקור]

במובן הזה, הזאב משמש כמשל לכוחות הרע ולרשעים. השועל, שהוא "מייצג" את החכמים או את הכוחות העליונים שמובילים את התהליך, מצליח לרמות את הזאב כדי שיכנס בשעה שבכוחו של העולם הפיזי, בייחוד בשבת, להעלות את כל השפע למעלה. על פי המשמעות הפנימית של המשלים, ישנו "צמצום" שנעשה בששת ימי המעשה. במהלך השבוע יש צורך במאמצי בירור של הכוחות הרוחניים, ועל ידי זה יש את העלייה בשבת, כאשר כל מה שנעשה במהלך ששת ימי המעשה נעלה ומגיע לאור הגלוי בשבת.

לפי הסיפור, כאשר השועל אומר לזאב "בוא ואראך מקום אחר לאכול ולשתות", הוא בעצם מבקש מהזאב לשנות את המקום שבו נמצא וללכת לאותו מקום שבו כל השפע שמור לו. גם הקליפה מנסה בשבת "לשאול פרנסתה", כשהיא עולה בשעה שהקדושה בולעת את שפע השבת ומעלה את כל הבריאה למקום טוב יותר.

בהבנה חסידית, השועל והזאב מייצגים את ההתמודדות הרוחנית בין שני כוחות: השפעת הקדושה מול הכוחות הרעים. יש לפרש את הצעד הראשון שבו השועל מציע לזאב להיכנס לחצר היהודים בערב שבת, כשלב שבו כל מעשה של בירור בעולם הגשמי עולה ונתעלה בשבת. השפע שנעשה בימים הקודמים (השבוע) עולה כלפי מעלה, ומרגע עלייתו, הכל מקבל את הגילוי האלוקי בהצלחה מלאה.

במשל זה יש גם רמז לעבודה הפנימית של האדם במהלך כל ששת ימי המעשה, שמטרתה לברר ולהעלות את ניצוצות האור שהתפזרו. בשבת יש עלייה כללית של כל הבריאה והניצוצות שנבררו במהלך השבוע, כך גם כאן ההסבר במשל זה[2].

זאב נמשל לשבת[עריכה | עריכת קוד מקור]

בהקשר לפנימיות שבת וזאב, חשוב להבין את הרקע הרוחני של השבת ושל המושג "זאב". במכילתא מובא ששבת קודש נמשל לזאב שכן הזאב טורף מלפניו ומאחוריו, וכמו כן שבת יש להוסיף מחול על הקודש מלפני שבת ולאחרי שבת.

בחסידות מסבירים שזהו גם התוכן הפנימי לימי החול שבו טוב ורע מתערבבים. ושבת הוא כמו הזאב ש"חוטף", כי יש לפעול שגם בימי החול יהיה קדושה כמו של שבת, שזהו התוכן של בירור הניצוצות. ישנם ניצוצות רוחניים המעורבים בטוב וברע, והזאב "חוטף" אותם ומעלה אותם לקדושה.

המשמעות הרוחנית של הזאב היא שהוא מבצע את פעולתו של לקיחת הניצוצות גם כשהם מעורבים בתערובת של טוב ורע. וזהו שאומרים ב"אשת חיל" - "ותיתן טרף לביתה", שהוא רמז לכך שהתהליכים הרוחניים העוברים דרך החולין והעשייה האנושית בעולם הזה הם כמו "טרף". כלומר, החולין שנהיו טהרה הם ה"טרף", אך באופן שבסופו של דבר מתברר ומתקדש.

בתפילה ובמעשים טובים שנעשים במהלך השבוע, כל פעולה היא דרך לתקן את העולם ולהביא את הרוחניות אל תוך החומר. כאשר נכנסים לשבת, כל העבודה הזו, שמתבצעת דרך מצוות, תפילה וצדקה, מתגלה בכפולות, והמנוחה האמיתית היא בשבת עצמה. בשבת, זהו הזמן שבו אין עבודה של "טריפה" או בירור נוסף, אלא רק גילוי של קדושה שלמה ונפלאה.

המושג של "זאב" הוא אפוא רק לפני שבת, כאשר הפעולה היא לקיחה, "טריפה" של הניצוצות לצורך בירורם. בשבת עצמה אין "זאב" – כי השבת היא עצמה זמן של מנוחה, של שלמות רוחנית שאין בה "טריפה" אלא "שלום", שבו כל היצרים באים לידי ביטוי במנוחה ובשלווה.

הזאב טורף לפני השבת ואחריה, כדי להשלים את הבירור של ניצוצות הקדושה המפוזרים בעולם. ב"שבת" עצמה, כפי שנאמר במזמור "ליום השבת", יש מנוחה, נחת, ושלום מוחלט. זהו גם הרעיון המובע ב"גר זאב עם כבש", שבו ייעלם הרע ויתמזג עם טוב האין סופי.

בסופו של דבר, שבת אינה זמן של "טרף" כי אם זמן של תיקון עליון וקדושה. דווקא מה שקרה בששת ימי המעשה יעלה ויתברר בשבת, מה שמביא לתוצאה הסופית של קדושה מושלמת ושלום רוחני[3].

הסיבה לבריאת טבע הזאב ועניינו בפנימיות[עריכה | עריכת קוד מקור]

הקב"ה ברא את כל הבריאה בצורה מדויקת ומושלמת, עם כל פרט ופרט שיש בו כוונה רוחנית עמוקה. אחת מהבריאות המיוחדות והמרתקות היא חיות הדורשות כלי דריסה, כמו הזאב. ובספרי חקירה נשאלת השאלה, למה ברא הקב"ה את הזאב עם טבע של טריפה ודורסנות? למה הוא ברא חיות שמטבען תוקפות ונפגעות? ובאו למסקנה, שזהו מהדברים שלמעלה מהשגת האדם.

לפי פנימיות התורה אפשר לבאר אפס קצהו, בריאת הזאב, שמממש את תכונת הטריפה והדורסנות, אינה מקרית. כל פרט בטבע בא להורות לנו על מציאות רוחנית עמוקה. כל יצור ויצור נברא עם תכונה מסוימת שיש לה משמעות רוחנית, והמטרה היא שגם האדם יוכל ללמוד ולהתמודד עם התכונות והכוחות השונים המובילים לעשייה רוחנית אמיתית.

הזאב, מייצג את הגבורה שבקדושה – את הגבולות וההגבלות שהנפש הבהמית נתונה בהם. בינה, שממנה נמשכים הדינים וההגבורות. ומביאים את האדם לניצחון על יצרו הרע.

הזאב עצמו, המייצג את דמות הטריפה והדורסנות, גם אם הוא נתפס כמזיק ואלים כלפי הטבע, דווקא יש בו הרבה מאוד קדושה. זוהי דמות של כוח פנימי שיש לו תכלית – להילחם בנפש הבהמית ולהוציא ממנה את הרע. הרי כל כוח פנימי, גם אם הוא נראה כשלילי, יש בו בסופו של דבר תכלית של תיקון.

תהליך זה דומה להליך של בירור ניצוצות. כאשר הזאב טורף, הוא לא עושה זאת מתוך תיאבון אישי אלא מתוך צורך רוחני – לברור ולהוציא את כל מה שבריא, להפריד בין טוב לרע. גם בזאב, במבט פנימי, יש גילוי של תהליך רוחני שבו כל פגם או רע נטרף, כפי שכתוב בשולחן ערוך "זאב יטרף". כך יש לקשר את כל זה עם הבריאה האלוקית.

הגבורה היא גם דבר חיובי, שהרי העולם נברא במידת הדין ובמידת הרחמים, וכששני אלו נמצאים במאזן – העולם יכול להתקיים בצורה מאוזנת וראויה. אם היה רק מידת הרחמים, העולם היה מתמלא ברשעות, ואם היה רק דין – העולם היה מתמוטט. הזאב, שמייצג את הדין, הוא חיוני לשמירה על האיזון וההגבלות הפנימיות בעולם הרוחני.

בנימין, שנמשל לזאב, היה צדיק גמור, שמת רק בטעיו של הנחש. הוא העלה את הנפש הבהמית שלו באופן מוחלט, וזהו הטעם הפנימי למה נמשל לזאב, כי הצליח לתקן את עצמו באופן מוחלט, על ידי בירור הניצוצות, שטורף וחטף לגמרי את כל הרע של גופו ונפשו הבהמית.

יוצא, שהטעם לבריאת הזאב עם טבע הטריפה נועדה לעורר את האדם להתנהג במידת הדין ובגבורה מול נפשו הבהמית, להילחם בנפש הבהמית ולהפריד את הרע מהטוב – בדיוק כפי שהזאב טורף[4].

רמזים וגמטריאות[עריכה | עריכת קוד מקור]

זאב הוא בגימטריא עשר.

ז - הוא כנגד ז' תחתונות. או שמרמז לכלי זיין כמו רומח, שעל ידו הוא בירור הניצוצות.

א - הוא שעל יד בירור הניצוצות, מעלים אותם לקדושה, לא' - אלופו של עולם.

ב - הוא שעל ידי ההעלאה, יש ההמשכה מלמלעלה למטה על ידי "ב" שמרמז לאו"א - חכמה ובינה. ואופן אחר הוא שהכל הוא ההעלה, וה"אב" של "זאב" הוא בגמטריא ג', כי על ידי בירור הניצוצות מעלים את הז' תחתונות לג' ראשונות (- חכמה בינה דעת)[4].

ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]

מקורות לעיון[עריכה | עריכת קוד מקור]

קישורים חיצונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

שיחות לנוער נפלאות הטבע - ר' זאב ה"משורר"

הערות שוליים

  1. סנהדרין דף ל"ט ריש ע"א. ובפי' רש"י.
  2. תורה אור הוספות כי תשא קיג,ב.
  3. ספר הליקוטים ערך חול, חולין ע' קלד.
  4. 4.0 4.1 ספר הליקוטים להצמח צדק ערך זאב.