יהודה אריה לייב אלתר (השפת אמת)

בית המדרש בגור

ציונם של החידושי הרי"ם והשפת אמת

רבי יהודה אריה לייב אלתר האדמו"ר מגור (ידוע על שם ספרו השפת אמת), היה האדמו"ר השני לבית גור. שאלת משיחיותו של הרבי מלובביץ' נהפכה זה מכבר לסוגיה ציבורית החורגת בהרבה מגבולות חסידות חב"ד. העובדה שכ-330 שנה אחרי טראומת משיחיות השקר של שבתי צבי שוב נמצא ביהדות גורם חשוב הטוען למשיחיות - לא סתם טענה שמדובר בתקופת גאולה, לטענה זו שותפים רבים, בוודאי בחוגי הימין הדתי-לאומי, אלא משיחיות פרסונלית), משכה גם את תשומת הלב הן של עולם שומרי המצוות, שנדרש לגבש התייחסות ערכית לתופעה, והן של עולם המחקר, שנמצא לו לפתע כר לחקר תופעה משיחית "בזמן אמת", תוך כדי התהוותה.

כשם שהתופעה עצמה מרתקת, כך גם שני סוגי ההתייחסות אליה - הדתית והמחקרית. בתחום הראשון בלטה התייחסותו של מנהיג הציבור הליטאי בישראל (המתנגד מסורתית לחסידות בדיוק בשל החשד שהיא מסתירה מאחוריה שאיפה משיחית), הרב אליעזר שך. הרב שך, שהיה ידוע באופן כללי במנהיגותו החריפה והתקיפה, נהג כך גם כלפי גילויי המשיחיות של חב"ד. מיוחסת לו האימרה כי "חב"ד היא הדת הכי קרובה ליהדות", כלומר מבחינתו עצם התופעה המשיחית כבר הוציאה אותה מחוץ לגבולות היהדות. ראוי לציין שהוא אמר את הדברים עוד לפני פטירת הרבי מלובביץ', בקיץ 1994, אירוע שהחריף עוד יותר את הבעייתיות של המשיחיות החב"דית - כשחוגים נרחבים בתוכה סירבו לקבל את העובדה שהמוות סתם את הגולל על אפשרות משיחיותו של הרבי, ונתלו באמונות סמי-נוצריות שהרבי לא מת אלא "נסתר מן העין", והוא עתיד להתגלות. חוגים אחרים, מצומצמים יותר, הרחיקו לכת באימוץ המודל הנוצרי ואף ייחסו לרבי מעמד של בורא העולם ממש).

הרב ד"ר יצחק קראוס, ראש המדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן, מגלם בכפל תאריו את כפל ההתייחסות לסוגיה: הפן הפנים-דתי והפן המחקרי. בספרו החדש הוא מבקש להתמודד לעומק עם תופעת המשיחיות החב"דית, לבחון את מקורותיה, סיבות לעיתויה, ההצדקות התיאולוגיות שבהן השתמשה, השלבים השונים בהתפתחותה והאמצעים שבהן מימשה את תפיסתה. כבר בראשית הספר הוא מצביע על עובדה משמעותית: המשיחיות היתה שם מן הרגע הראשון. הוא מצטט בהרחבה את נאומו הראשון של הרבי כ"נשיא" החסידות (התואר המוענק בחב"ד למנהיג) משבט תשי"א (1951), כדי להדגיש שכבר אז דיבר הרבי על דורו כדור ביאת משיח. למעשה, הוא מדגיש שכבר המנהיג שקדם לרבי, חותנו הרי"ץ (הרב יצחק שניאורסון), דיבר על תקופתו כעידן גאולה. חשוב להדגיש שעולם המחקר יודע זה מכבר על קיומו של גרעין משיחי בחב"ד עוד בתקופת האדמו"ר הקודם, אבל מכיוון שהציבור הרחב נוטה לייחס את ההתפרצות המשיחית ל-13 שנותיו האחרונות של הרבי (מאז עודד את שירת השיר "אנחנו רוצים משיח עכשיו", ב-1981), ומכיוון שהספר נועד לציבור הרחב, הרי יש בהחלט חשיבות להדגשה זו גם אם אין בה חידוש מחקרי.

ההצדקה התיאולוגית שבה השתמש הרבי לרעיון שדורו הוא דור משיח היא העובדה שהוא האדמו"ר השביעי של חב"ד (מכאן שמו של הספר). שבע הוא מספר בעל משמעות מיסטית בתרבויות שונות, ובהן היהדות, ובמיוחד בזרם הקבלי-חסידי שלה. בהקשר שלנו, מכיוון שאדמו"רי חב"ד האחרונים ראו עצמם לא כמנהיגים לחסידיהם בלבד אלא לדור כולו, הרי שדורו של האדמו"ר השביעי של חב"ד נחשב כולו כדור בעל מעמד מיוחד. לפי הרבי, זהו הדור שבו צפויה סוף-סוף הגאולה המשיחית המיוחלת.

לפי עמדה זו, לחסידי חב"ד יש תפקיד מיוחד בגאולה הצפויה: מכיוון שפעולותיו של כל יהודי משמעותיות לגבי מימושו של הפוטנציאל המשיחי, עליהם להבטיח שכל יהודי יעשה את חלקו כדי שהפוטנציאל לא יוחמץ. בכך מוטלת על החסידים אחריות היסטורית מרחיקת לכת, כמעט קוסמית, ששכרה בצדה: הכבוד העצום להיות שותפים בתהליך, שפעילותם מתנה את עצם הצלחתו. כך מבין קראוס את כוח המשיכה של המטלות הקשות שהטיל הרבי על חסידיו: מאי-נוחות בעמידה בדוכן תוך ניסיון לחזר אחר יהודים שיניחו תפילין, ועד אי-נוחות גבוהה בהרבה - שליחים שיצאו לקצווי עולם כדי למלא שם את התפקיד שהוטל עליהם במימוש הגאולה. עם זאת, לפי קראוס, הרבי לא העז לבחון את אמונתם של חסידיו באופן מיידי וטוטאלי: הוא העמיס עליהם את משימות הגאולה באופן הדרגתי: ראשית, בניית החצר עצמה, שנמצאה במצב קשה לאחר השואה. משם הוא עבר להפצת החסידות ברחבי העם היהודי, ורק לאחר מכן פנה לשלב השלישי, שלא תיתכן גאולה אוניברסלית בלעדיו - הפצת המסר של חב"ד גם ללא-יהודים.

קראוס בחר להתמקד במחקרו בשני אפיקים: התיאולוגי והמעשי. רוצה לומר: מהי הפילוסופיה הדתית שבאמצעותה ביקש הרבי לשכנע את חסידיו שתקופתו היא אמנם תקופה משיחית; כיצד התפתחה התיאולוגיה הזו מהצבעה על הדור כ"דור גאולה", ועד רמיזות לעצמו (ועוד יותר: מתן לגיטימציה לאחרים להצביע עליו) כמשיח. ברוח דומה, הוא מפרט גם את השלבים המעשיים השונים של מימוש התפיסה המשיחית.

זו כמובן התמקדות לגיטימית, אבל היא משאירה את הסיפור חסר בכמה היבטים חשובים, בעיקר ההיסטורי והסוציולוגי. לדוגמה, מה גרם להתפרצות המשיחית דווקא בעיתוי שבו התפרצה? אם נצא מנקודת הנחה שהקישור ל"דור השביעי" אינו הגורם להתפרצות המשיחית, אלא רק האמצעי שדרכו ביקש הרבי לשכנע את שומעיו לאחר שהחליט לנקוט מדיניות משיחית, יש צורך להצביע על הגורמים ההיסטוריים לכך: משבר השואה? אולי המשבר האישי הכרוך בעובדה שלא היו לו ילדים, וגם לא קרובים אחרים, שיוכלו למלא את מקומו בבוא העת, ולכן היה צורך לשכנע את החסידים שמשימת החסידות מסתיימת בדורו שלו? ואולי זו דווקא ההכרה שההתפתחות הטכנולוגית, בתוספת השכלתו הכללית, בכלל מאפשרות לראשונה לחסידות יומרה משיחית גלובלית? הספר אינו מפרט בסוגיות אלה.

שאלות נוספות שאינן עולות הן: כיצד הגיבו החסידים למדיניות המשיחית? האם מיד נעשתה פופולרית, או שהרבי היה צריך להתגבר על התנגדות בתחום זה? ובכלל, האם התקשה בייצוב מנהיגותו? איך התמודד עם התופעות הסותרות לכאורה את ההנחה שמדובר בעידן משיחי, כמו השואה וההתבוללות? כל אלה הן שאלות נכבדות שהספר אינן מתמודד איתן. ומכאן שסוגיית משיחיותו של הרבי מלובביץ' עוד יכולה לספק כר נרחב למחקר גם עבור חוקרים נוספים.

תולדות חייו

נולד בוורשה ב-כ"ט בניסן ה'תר"ז לר' אברהם מרדכי בנו של רבי בעל "חידושי הרי"ם" מייסד חסידות גור. בהיותו בן שנתיים נפטרה אמו, ושש שנים מאוחר יותר התייתם גם מאביו ועבר לגור בבית סבו. מגיל צעיר ניכרה שקדנותו והתמדתו. בהיותו בן 12 נפטר רבי מנחם מנדל מקוצק. עד אז הספיק סבו לקחתו פעמיים לקוצק, וביקוריו שם עשו עליו רושם רב.

בתרכ"ב, בהיותו בן 15 נישא ליוכבד רבקה בתם של ר' יהודה קמינר ואשתו הדסה. כדי שלא יהיה שמו של החתן כשם החותן, צווה עליו סבו האדמו"ר להחליף את שמו לאריה ליב (במקום יהודה ליב). לאחר החתונה נשארו בני הזוג לגור בעיירה גור. באותן השנים, כמעט שלא בא במגע עם אנשים והיה עסוק רק בתורה ובתפילה.

בתרכ"ו בהיותו בן 19, נפטר סבו הרי"מ, והוא התמנה לרב העיירה גור על פי צוואת סבו. בניגוד לרצון החסידים, סירב להצעת האדמור"ות וקיבל את הנהגתו של רבי חנוך העניך הכהן מאלכסנדר. רק לאחר פטירת רבי חנוך העניך, בגיל 23, לאחר הפצרות מרובות, הסכים לשמש כאדמו"ר. עם זאת, סירב לשבת בראש השולחן, במקום של סבו, ומאז יושבים אדמו"רי גור באמצע השולחן ולא בראשו.

תחת הנהגתו של רבי יהודה אריה הפכה חסידות גור לאחת החסידויות הגדולות בפולין. בתרס"א) נפטרה אשתו הראשונה וכעבור שנה הוא נישא לבתו של האדמו"ר ברוך מגורליץ. בתרס"ה) חלה במחלה נדירה. וכעבור שבועיים נפטר בה' בשבט תרס"ה בגיל 58 שנים בלבד. החסידים תלו את מותו בדאגה הרבה שחש לאלפי חסידיו שהיו מגויסים באותה העת לצבא הצאר הרוסי בשל מלחמת רוסיה-יפן. בני ביתו העידו כי בכל ימי המלחמה היה ישן על הרצפה כשרק מעילו מכסה אותו וממרר בבכי על גורלם. הוא נטמן בעיירה גור, לצדו סבו בעל חידושי הרי"ם.

עם רבותינו נשיאינו

רבי יהודה אריה היה בקשרים תמידיים עם אדמו"ר הרש"ב ועם אדמו"ר הריי"צ.

אדמו"ר הריי"צ אף נפגש עם רבי יהודה אריה לייב בצעירותו, וסיפר כי באותה הזדמנות אמר לו השפת אמת כי כל מילה בתניא ולקוטי תורה מאירה את הלבבות. כאשר הוא הושיט את ידו לשפת אמת, קרא השפת אמת: "א הייליגע הענטעלע" - יד קדושה!

יש אומרים שהוא התפלל בנוסח של סידור אדמו"ר הזקן. והפני מנחם כותב: "ומכאן ראי' לכאו' שהשפת אמת זצ"ל לא התפלל הכל כמ"ש בסידור תהל(ו)ת ה' להרב זצ"ל מליאדי. וכן שמעתי מפ"ק אאמו"ר [ה'אמרי אמת'] כשהתפלל, שנוסחו הי' בכמה דברים לא מנוסח סידור הנ"ל".