מצוות קניית עבד עברי

מצוות קניית עבד עברי - הינה בפרשת משפטים: כי תקנה עבד עברי.. שש שנים יעבוד ובשביעי יצא לחפשי חינם.

מצווה זו עוסקת בדיניו של עבד יהודי, שמוכר את עצמו לעבודה באופן זמני מחוזר ממון, או ביהודי של"ע גנב מחבירו ואין לו מעות לשלם, שבית הדין מוכרים אותו כדי שיוכל לשלם את אשר גנב. השביעי - משיחיות בדור השביעי של חב"ד

יצחק קראוס. סדרת יהדות כאן ועכשיו, הוצאת ידיעות ספרים, 235 עמ', 88 שקלים

שאלת משיחיותו של הרבי מלובביץ' נהפכה זה מכבר לסוגיה ציבורית החורגת בהרבה מגבולות חסידות חב"ד. העובדה שכ-330 שנה אחרי טראומת משיחיות השקר של שבתי צבי שוב נמצא ביהדות גורם חשוב הטוען למשיחיות - לא סתם טענה שמדובר בתקופת גאולה, לטענה זו שותפים רבים, בוודאי בחוגי הימין הדתי-לאומי, אלא משיחיות פרסונלית), משכה גם את תשומת הלב הן של עולם שומרי המצוות, שנדרש לגבש התייחסות ערכית לתופעה, והן של עולם המחקר, שנמצא לו לפתע כר לחקר תופעה משיחית "בזמן אמת", תוך כדי התהוותה.

כשם שהתופעה עצמה מרתקת, כך גם שני סוגי ההתייחסות אליה - הדתית והמחקרית. בתחום הראשון בלטה התייחסותו של מנהיג הציבור הליטאי בישראל (המתנגד מסורתית לחסידות בדיוק בשל החשד שהיא מסתירה מאחוריה שאיפה משיחית), הרב אליעזר שך. הרב שך, שהיה ידוע באופן כללי במנהיגותו החריפה והתקיפה, נהג כך גם כלפי גילויי המשיחיות של חב"ד. מיוחסת לו האימרה כי "חב"ד היא הדת הכי קרובה ליהדות", כלומר מבחינתו עצם התופעה המשיחית כבר הוציאה אותה מחוץ לגבולות היהדות. ראוי לציין שהוא אמר את הדברים עוד לפני פטירת הרבי מלובביץ', בקיץ 1994, אירוע שהחריף עוד יותר את הבעייתיות של המשיחיות החב"דית - כשחוגים נרחבים בתוכה סירבו לקבל את העובדה שהמוות סתם את הגולל על אפשרות משיחיותו של הרבי, ונתלו באמונות סמי-נוצריות שהרבי לא מת אלא "נסתר מן העין", והוא עתיד להתגלות. חוגים אחרים, מצומצמים יותר, הרחיקו לכת באימוץ המודל הנוצרי ואף ייחסו לרבי מעמד של בורא העולם ממש).

הרב ד"ר יצחק קראוס, ראש המדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן, מגלם בכפל תאריו את כפל ההתייחסות לסוגיה: הפן הפנים-דתי והפן המחקרי. בספרו החדש הוא מבקש להתמודד לעומק עם תופעת המשיחיות החב"דית, לבחון את מקורותיה, סיבות לעיתויה, ההצדקות התיאולוגיות שבהן השתמשה, השלבים השונים בהתפתחותה והאמצעים שבהן מימשה את תפיסתה. כבר בראשית הספר הוא מצביע על עובדה משמעותית: המשיחיות היתה שם מן הרגע הראשון. הוא מצטט בהרחבה את נאומו הראשון של הרבי כ"נשיא" החסידות (התואר המוענק בחב"ד למנהיג) משבט תשי"א (1951), כדי להדגיש שכבר אז דיבר הרבי על דורו כדור ביאת משיח. למעשה, הוא מדגיש שכבר המנהיג שקדם לרבי, חותנו הרי"ץ (הרב יצחק שניאורסון), דיבר על תקופתו כעידן גאולה. חשוב להדגיש שעולם המחקר יודע זה מכבר על קיומו של גרעין משיחי בחב"ד עוד בתקופת האדמו"ר הקודם, אבל מכיוון שהציבור הרחב נוטה לייחס את ההתפרצות המשיחית ל-13 שנותיו האחרונות של הרבי (מאז עודד את שירת השיר "אנחנו רוצים משיח עכשיו", ב-1981), ומכיוון שהספר נועד לציבור הרחב, הרי יש בהחלט חשיבות להדגשה זו גם אם אין בה חידוש מחקרי.

ההצדקה התיאולוגית שבה השתמש הרבי לרעיון שדורו הוא דור משיח היא העובדה שהוא האדמו"ר השביעי של חב"ד (מכאן שמו של הספר). שבע הוא מספר בעל משמעות מיסטית בתרבויות שונות, ובהן היהדות, ובמיוחד בזרם הקבלי-חסידי שלה. בהקשר שלנו, מכיוון שאדמו"רי חב"ד האחרונים ראו עצמם לא כמנהיגים לחסידיהם בלבד אלא לדור כולו, הרי שדורו של האדמו"ר השביעי של חב"ד נחשב כולו כדור בעל מעמד מיוחד. לפי הרבי, זהו הדור שבו צפויה סוף-סוף הגאולה המשיחית המיוחלת.

לפי עמדה זו, לחסידי חב"ד יש תפקיד מיוחד בגאולה הצפויה: מכיוון שפעולותיו של כל יהודי משמעותיות לגבי מימושו של הפוטנציאל המשיחי, עליהם להבטיח שכל יהודי יעשה את חלקו כדי שהפוטנציאל לא יוחמץ. בכך מוטלת על החסידים אחריות היסטורית מרחיקת לכת, כמעט קוסמית, ששכרה בצדה: הכבוד העצום להיות שותפים בתהליך, שפעילותם מתנה את עצם הצלחתו. כך מבין קראוס את כוח המשיכה של המטלות הקשות שהטיל הרבי על חסידיו: מאי-נוחות בעמידה בדוכן תוך ניסיון לחזר אחר יהודים שיניחו תפילין, ועד אי-נוחות גבוהה בהרבה - שליחים שיצאו לקצווי עולם כדי למלא שם את התפקיד שהוטל עליהם במימוש הגאולה. עם זאת, לפי קראוס, הרבי לא העז לבחון את אמונתם של חסידיו באופן מיידי וטוטאלי: הוא העמיס עליהם את משימות הגאולה באופן הדרגתי: ראשית, בניית החצר עצמה, שנמצאה במצב קשה לאחר השואה. משם הוא עבר להפצת החסידות ברחבי העם היהודי, ורק לאחר מכן פנה לשלב השלישי, שלא תיתכן גאולה אוניברסלית בלעדיו - הפצת המסר של חב"ד גם ללא-יהודים.

קראוס בחר להתמקד במחקרו בשני אפיקים: התיאולוגי והמעשי. רוצה לומר: מהי הפילוסופיה הדתית שבאמצעותה ביקש הרבי לשכנע את חסידיו שתקופתו היא אמנם תקופה משיחית; כיצד התפתחה התיאולוגיה הזו מהצבעה על הדור כ"דור גאולה", ועד רמיזות לעצמו (ועוד יותר: מתן לגיטימציה לאחרים להצביע עליו) כמשיח. ברוח דומה, הוא מפרט גם את השלבים המעשיים השונים של מימוש התפיסה המשיחית.

זו כמובן התמקדות לגיטימית, אבל היא משאירה את הסיפור חסר בכמה היבטים חשובים, בעיקר ההיסטורי והסוציולוגי. לדוגמה, מה גרם להתפרצות המשיחית דווקא בעיתוי שבו התפרצה? אם נצא מנקודת הנחה שהקישור ל"דור השביעי" אינו הגורם להתפרצות המשיחית, אלא רק האמצעי שדרכו ביקש הרבי לשכנע את שומעיו לאחר שהחליט לנקוט מדיניות משיחית, יש צורך להצביע על הגורמים ההיסטוריים לכך: משבר השואה? אולי המשבר האישי הכרוך בעובדה שלא היו לו ילדים, וגם לא קרובים אחרים, שיוכלו למלא את מקומו בבוא העת, ולכן היה צורך לשכנע את החסידים שמשימת החסידות מסתיימת בדורו שלו? ואולי זו דווקא ההכרה שההתפתחות הטכנולוגית, בתוספת השכלתו הכללית, בכלל מאפשרות לראשונה לחסידות יומרה משיחית גלובלית? הספר אינו מפרט בסוגיות אלה.

שאלות נוספות שאינן עולות הן: כיצד הגיבו החסידים למדיניות המשיחית? האם מיד נעשתה פופולרית, או שהרבי היה צריך להתגבר על התנגדות בתחום זה? ובכלל, האם התקשה בייצוב מנהיגותו? איך התמודד עם התופעות הסותרות לכאורה את ההנחה שמדובר בעידן משיחי, כמו השואה וההתבוללות? כל אלה הן שאלות נכבדות שהספר אינן מתמודד איתן. ומכאן שסוגיית משיחיותו של הרבי מלובביץ' עוד יכולה לספק כר נרחב למחקר גם עבור חוקרים נוספים.

דיני עבד עברי

ההנהגה לעבד עברי על פי התורה, הינה בכבוד מופלג. אסור לו להעביד את עבדו עבודת פרך - עבודה שאינה לצורך, ואף אסור לו להעביד אותו בעבודות בלתי מכובדות, כמו למשל לשאת את בגדיו אחריו לבית המרחץ.

אף אסור לו לאדון להעניק נוחיות מסוימת לעצמו יותר מאשר לעבדו, ולכן חייב לתת לעבד את כל צרכיו כאשר נותן לעצמו. במקרה שאין לו למשל שני כריות, אחד לו עצמו - ואחד לעבדו, חייב הוא לתת את הכר לעבדו, מכיון שלא יתכן שתהיה לאדון נוחות מסוימת שאין לעבד. מפני דינים אלו, אמרו חכמים כי מי שקונה עבד עברי, הרי הוא כקונה אדון לעצמו.

כאשר העבד יוצא לחירות, ישנה מצווה להעניק לו מתנות רבות, פירות בגדים ודברים שונים, וזו היא מצוות ההענקת עבד עברי.

תוכן המצווה על פי החסידות

אדמו"ר הצמח צדק כותב כי ישנם שני סוגים שונים בקרב יהודים, ישנם כאלו הקרויים "זרע אדם", מפני שיש להם הדעת שהוא המבדיל בין אדם לבהמה, והדעת האמיתי היא ההרגשה כי חיות העולם ונשמתו היא הבורא, וכשדעת זו היא בחינת הרגשה והכרה ממשית כמו שהאדם מרגיש את חיות נפשו היא בחוש ממש כאשר מתעורר משנתו ורוח החיים שבו ניעורה ופועלת, - יהודים בדרגה זו קרויים "זרע אדם", ונשמותיהם היא מעולם האצילות, שם ההתגלות האלוקית היא בבחינת התגלות.

לעומת זאת ישנם אנשים, שאכן משכילים אלוקות, אך אין השכלה זו אצלם בבחינת הרגשה. אנשים אלו קרויים "זרע בהמה", מכיון שחסר להם את בחינת הדעת היסודית, ושורש נשמותם הינו מעולמות בריאה, יצירה, או עשיה, שכך הוא עולם הפירוד וההסתר, ולכן גם בחינת הדעת שלהם הוא בהסתר ואינו יוצא מהכח אל הפועל. לאנשים כאלו ישנם נסיונות קשים בעניני עולם הזה והנאותיו, המושכים אותם, וזאת מכיון שאינם משיגים כי האלוקות היא חיות הכל.

בפסוק התורה אומרת "כי תקנה", לשון יחיד, בשונה מהפסוק הקודם - "לפניהם". הדבר רומז על כך כי הפסוק נאמר בפרטות למשה רבינו, מקור הדעת של כלל ישראל, ש"יקנה", לשון המשכה, שימשיך את בחינת הדעת לכלל ישראל. הגם שישנם נשמות שהם בבחינת זרע בהמה, גם להם אפשר להמשיך בחינה זו.

הכח להמשכה זו, היא מכיון שגם בחינת הדעת של משה עצמו הינה מבחינת העיגולים הרוחניים שלמעלה מהאצילות, ומשם יש לו את כח ההמשכה של בחינת הדעת. ומקורם של נשמות האבות הקדושים, הינה גם כן מבחינה זו של למעלה מאצילות, ורק אח"כ ירדו לבחינת העולמות אבי"ע, מה שגרם לחלק מהם להיות בעולמות בי"ע. אך מכיון ששורש נשמתם הינו בעצם למעלה מאצילות וסדר ההשתלשלות, לכן ישנו בכוחו של משה להמשיך להם את בחינת הדעת..