ישעיהו הנביא

ישעיהו בן אמוץ היה מגדולי הנביאים, שנודע במיוחד עקב השגותיו הנוראות בהשי"ת, והיה מהיחידים שראו בנבואה את המרכבה.

לנביא ישעיה היתה השגה בנהי"ם של בריאה, ולכן בניגוד ליחזקאל שהבנתו היתה בעולם היצירה ונקרא בן כפר, הוא נקרא בן כרך.

הבעל שם טוב פירש את הפסוק "סור מרע ועשה טוב", שבניגוד לירמיה הנביא נענש מה שהושלך לבור וכיוצא לפי שלא התפלל על ישראל כששמע הנבואה לרעה על ישראל, אך ישעיה הוא לשון ישועה, שכן הוא התפלל על ישראל.

ישעיה היה מעורר את האמונה בה' על ידי ההתבוננות בצבא השמים, הכוכבים המסודרים בסדר מסוים שניכר כי יש בורא שבכראם, ואמר: שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה.

החילוק בין פרשת האזינו לנבואת ישעיהו

פרשת האזינו פותחת במלים: "האזינו השמים גו' ותשמע הארץ גו'". לשתי המלים "האזינו" ו"תשמע" יש משמעות של שמיעה (וציות), ברם, קיים הבדל ביניהן ביחס לאופן השמיעה: המובן של "האזינו" הוא להקשיב לדברים הנאמרים מקרוב ("האזינו" מלשון אזניים — כלומר, בהתייחסות לדברים הנלחשים לאוזן), ואילו הביטוי "תשמע" מתייחס לדברים הנשמעים מרחוק.

הרבי מקשה, כי על פי המשמעות של שתי מלים אלה היה מתאים יותר להשתמש בהן בסדר הפוך: בקשר לשמים, הנמצאים מרחוק, היה צריך להיאמר הביטוי "שמעו שמים", ואילו בקשר לארץ, שהיא קרובה — "האזיני ארץ", כפי שאכן אנו מוצאים אצל ישעיהו הנביא את הלשון: "שמעו שמים והאזיני ארץ".

הרבי מסביר, כי כשיהודי עובד את הקב"ה בכל חלקי נשמתו עד שמתגלית אצלו בשלימות הקדושה של "חלק אלוקה ממעל ממש" שבו, אזי ענייני הקדושה הרוחניים שמימיים קרובים אצלו ואילו הענינים הארציים — רחוקיים: "האזינו" — "השמים", ו"תשמע" — "הארץ".

משום כך אמר ישעיהו הנביא את הלשון: "שמעו שמים והאזיני ארץ", כי בזמנו כבר לא היה מצב של "כל יושביה עליה" — עשרה שבטים כבר גלו מארץ ישראל, וממילא כבר נחסר בהקדושה המלאה של ישראל וארץ ישראל, ולכן אמר בדברי נבואתו לבני ישראל: "שמעו שמים", שכן הקדושה השמימית אינה קרובה כל כך.