חכמה ובינה

ספירות חכמה ובינה הם שני הספירות הראשונות בעשר הספירות, שני ספירות אלו מקושרות בייחוד תמידי ומתמשך, ועל כן נקראו "תרין ריעין דלא מתפרשין". שני הספירות אלו הם הספירות המרכזיות בספירות המוחין חב"ד, וההשכלה שנולדת בחכמה, מגיעה לכלל פיתוח בבינה.

החילוק בין חכמה לבינה

החילוק הכללי (והעיקרי) שבין חכמה לבינה (ממנו נובעים שאר החילוקים ביניהן) הוא שעניין החכמה הוא הרגשת המושכל ואילו בבינה העיקר הוא הבנת האדם את המושכל. היינו, כח הבינה "תופס" את המושכל על כל פרטיו וענייניו לאורך לרוחב ולעומק, ואילו החכמה רק "מרגישה" את עניינו של המושכל טרם ירד לשכל האדם עצמו בהבנה והשגה. חילוק זה נמשל בחסידות להבדל שבין שמיעה לראיה: בזמן שמיעת הסבר מסויים העיקר אצל השומע הוא שהוא יקלוט את הפרטים המוסברים בזה אחר זה עד שמסך הפרטים יצטייר אצלו העניין כולו - ואילו בראיה העיקר הוא הדבר שאותו רואים, שנתפס אצל האדם בנקודה כללית אחת.

שני כוחות אלו מכונים לעיתים קרובות אבא ואמא, כי כשם שבגשמיות תלויה ההולדה גם באב וגם באם כך הדבר בהולדת השכלה: כדי להוליד שכל צריך גם את כח החכמה וגם את כח הבינה, אלא שבכח החכמה עצמו שתי דרגות כלליות: א. כשהאדם מתייגע להבין עניין חדש הרי הוא עוזב באותו רגע את שאר ענייניו ומצמצם את עצמו ומתרכז בעניין שרוצה להבין. התקשרות זו יוצרת אצלו קשר למושכל עד שנרגש אצלו ש"כך הדבר". היינו, אין זה שהוא כבר מבין - אלא רק שהוא "מרגיש": אם ישאלו אותו בשלב זה מה ההסבר לא תהיה לו תשובה, אבל מצד שני הדבר ברור לו כאילו רואה אותו ממש עד שאינו מקבל הסברים אחרים (שזהו עניין "שתיק רב" שבגמרא. למרות שהקשו עליו חכמים ולא הייתה לו תשובה, לא זו בלבד שלא חזר בו אלא עוד זאת שנפסקה הלכה כמותו - למרות שלא אמר שום טעם!). ב. בשלב השני 'יורדת' הרגשה זו ונתפסת בשכלו - אבל רק באופן כללי: נקודת ההשכלה כבר נמצאת אצלו (ולא רק הרגשה) אבל עדיין רק נקודה כללית בלבד (ואם לא יתעמק בה ויוריד אותה גם להבנה והשגה היא תיעלם במהירות) - נקודת השכלה זו נקראת בחסידות "ברק המבריק". ג. ורק כאן, בשלב השלישי של ההבנה "נכנס לפעולה" כח הבינה: ההתבוננות תופסת את נקודת ההשכלה ומרחיבה אותה לעומק לאורך ולרוחב ומפרטת אותה לפרטות קטנות עד שההשכלה נתפסת במוח שכלו ומתאחדת איתו בתכלית - ואז אנו אומרים שהוא "הבין" את הדבר - נולד שכל חדש (דהיינו, כמו שלידת הולד מגיעה אחרי תקופת התפתחות בבטן האם בו מתפתחים איבריו ורק לאחר שמגיעים כולם לשלימות הוא נולד, כך בהולדת שכל - רק לאחר שנשלמים כל "אברי ההשכלה" ניתן לומר שהשכל "נולד").

הולדת ההשכלה היא בספירת החכמה, כמו שנאמר והחכמה מאין תמצא. והיא באה באופן של "ברק המבריק", שכן ברגע אחד נתפס השכל כולו ככלל אחד. לעומת ספירת הבינה שהוא מבין דבר מתוך דבר, והיינו, להרחיב ולפתח את תמצית ההשכלה של נקודת החכמה. היחס בין ההשכלה כפי שהוא בחכמה לאופן שבו הוא בבינה נקרא "נקודא בהיכלא". בספירת החכמה ההשכלה היא בבחינה של נקודה בודדת, במעבר לבינה מקבלת ההשכלה אורך רוחב ועומק.

המחשה להגדרת ההבדל בין ספירת החכמה לספירת הבינה ניתן למצוא במקרה בו 'נופל' לאדם רעיון במוחו אך אין לאדם עדיין את המילים להסביר לזולתו וגם לעצמו מה הרעיון בדיוק. רק כאשר הרעיון עובר את ספירת הבינה ניתן לפשטו, להסבירו, וממילא לאחר-מכן גם לבצעו. כאשר הוא עדיין נמצא בספירת החכמה אזי הרעיון עדיין בבחינת 'נעלם', רק הנקודה שלו ישנה. הברקה זו נקראת "חכמה", והורדת הרעיון לכלי השכל נקראת "בינה".

התכללות חכמה ובינה

חכמה ובינה באים לידי גילוי יחדיו, שהחכמה עצמה באה לכלל גילוי בבינה, וזהו "הבן בחכמה וחכם בבינה" המופיע בספר יצירה. מה שאין כן בזעיר אנפין ומלכות, שהמלכות היא ענין אחר מן זעיר אנפין, אלא שזעיר אנפין נמשך בה.

אופן ההתכללות בין חכמה ובינה הוא שיש מציאות של בינה הכלולה בחכמה וזהו הבן בחכמה, ויש מציאות חכמה בבינה וזהו וחכם בבינה, ועל ידי התכללותם מתכללים חכמה ובינה. והיוצא מאמצעות התכללות זו נקרא בשם נבון שמבין דבר מתוך דבר, שלמעלה מן החכם.

הבן בחכמה הוא הכח של הבינה הכלולה בחכמה להביא את נקודת החכמה להתפשטות בהשגה. כח זה הוא גבוה יותר כח החכמה עצמה, שיכולה להוליד דבר מדבר, מה שאין כן החכם, שלא יוכל להוליד מדבר ששמע כלום. כח זה מגיע בשרשו בהעלם דכתר, הוא בבחינת פנים מסבירות שגבוה יותר מבחינת פנים מאירות של נקודת החכמה.

הבן בחכמה הוא בבחינת קוץ התחתון של יו"ד, לעומת החכמה עצמה שהיא בבחינת יו"ד. חכם בבינה הוא עומק המושג, בחינת אין הנעלם במושג.

ייחוד חכמה ובינה

ייחוד חכמה ובינה הוא ייחוד תמידי בלי הפסק בבחינת יחודא עילאה (מה שאין כן ייחוד זעיר אנפין ומלכות, שהוא יחודא תתאה שיש בו הפסק) ולכן נקראו חכמה ובינה בשם "תרין ריעין דלא מתפרשין". מה שאין כן בזעיר אנפין ומלכות, שיש בייחודם הפסקות.

בעולמות תרין ריעין דלא מתפרשין מוסב על אבא עילאה ואמא עילאה, שהם חכמה ובינה של עולם האצילות. ייחוד זה קשור בהתהוות העולמות, ומשום כך אין הוא נפסק. מה שאין כן ביחודא תתאה, שהוא ייחוד של זעיר אנפין ומלכות, הקשור בהתגלות האלוקית בעולמות, ומשום כך יש בו שינויים והפסקות. לעתיד לבא יהיה יחודא תתאה כמו יחודא עילאה, ואף הייחוד של זעיר אנפין ומלכות יהיה בלי הפסק כמו ייחוד חכמה ובינה.

ישנם מקומות בחסידות בהם מבואר שישנם בחינות נעלות בספירת החכמה שאינם מתייחדות בתמידיות עם ספירת הבינה, היינו בחינות הראיה וההנחה בנפש, אמנם נקודת ההשכלה של חכמה מוכרחת שתבוא אחר כך בהשגה והרחבה בבינה. וכן לאידך - כל הבנה והשגה מוכרח שיהיה לה נקודה שממנה מתפשט ההרחבה, ולכן נקודת ההשגה של חכמה וההרחבה של בינה הינם בבחינת "תרין רעין דלא מתפרשין".

בעבודת השם, ענין חכמה הוא הביטול לה', וענין הבינה הוא ההתבוננות בגדולת ה', ושני אופני עבודה אלו צריכים להיות אצל האדם באופן תמידי ובחסרון האחד אין השני כלום.

כינויים ומשלים

• אב ואם - ספירת החכמה וספירת הבינה נקראים גם בשם אב ואם, שכן מן ספירת החכמה נמשכת נקודת ההשכלה לספירת הבינה שם היא מתפרטת לחלקים רבים. ענין זה נמשל לזרע האב הנמשך אל האם ושם נקלטת מתפתחת ומתחלקת בבחינת עיבור.

• ראיה ושמיעה - ספירת החכמה נקראת בשם ראיה, ביחס לספירת הבינה הקרויה בשם שמיעה. ענין הראיה הוא כמשל של ההשכלה בבחינת חכמה, שכל ההשכלה נקלטת ברגע אחד. ספירת הבינה נמשלה בשם שמיעה, כמשל של אדם השומע על דבר, ששומע פרט אחר פרט, ואחר כך מגיע להבנה שלימה בדבר.

• מעין ונהר - ספירת החכמה נקראת בשם מעין ביחס לספירת הבינה הנקראת בשם נהר.

ראו גם

• יחוד או"א