תחנון

		ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: כתוב כמו הערה.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

תמונה נדירה של הרבי בנפילת אפיים שבסדר התחנון במנחה

תחנון כולל את הענינים הבאים: אמירת וידוי, י"ג מידות, ונפילת אפים. בשני וחמישי אומרים גם והוא רחום.

אמירת וידוי לאחרי שמונה עשרה דוקא

לפני אמירת תחנון אומרים וידוי.

הרבי מקשה, מה הטעם אמירת סלח לנו בשמונה-עשרה ותחנון לאחרי שמונה-עשרה דוקא - שלכאורה הייתה צריך להיות אמירת תחנון בתחילת העבודה, כשם שצריך להתוודות על החטא קודם הקרבת הקרבן.

וביאר הרבי, כי, דוקא לאחרי העבודה של פסוקי דזמרה, ברכות קריאת שמע וקריאת שמע, עד לשמונה עשרה, שאז היא הדביקות עם הבורא, אזי באים להכרה שאותם ענינים שהיו חשובים אצלו עד עתה לענין של עבודה ומצווה, הם בגדר ד"מחוי במחוג קמי מלכא", ובמילא, הרי זו "עבירה" שדורשת תשובה.

אמירת תחנון בימי הילולא

לומר תחנון ביום הסתלקות של צדיקים אדמו"ר הצמח צדק אמר שאדרבה, היכן יש עוד יום מתאים כל כך לומר תחנון מיום ההילולא שהוא עת רצון..

הרבי סיפר: שאלתי פעם אצל מו"ח אדמו"ר מהו הטעם שאצל חסידי חב"ד נוהגים לומר תחנון ביאָרצייט של צדיקים (דלא כמנהג חסידי פולין).

והשיב, שזהו הזמן היותר טוב לבקש ולפעול כו' ("וואו איז דאָ אַ בעסערע צייט אויף אויסבעטן").

ביאר הרבי: הביאור בזה - שאצל פולין אין אומרים תחנון, מפני שהעלייה שביום היאָרצייט אצל הצדיק ש"באמונתו יְחַי'" פועלת עליה אצל כל מקושריו, שנמצאים במעמד ומצב שלמעלה מהענינים שצריכים לומר עליהם תחנון (אף שאין זה בדרך פנימיות); אבל חסידי חב"ד, שתובעים מהם פנימיות ועבודה דוקא, רוצים להעלות ("מיטנעמען") גם את הגוף, גוף רחוץ ("אַ אָפּגעוואַשענעם גוף"), ולכן גם אז אומרים תחנון.

תחנון במנחה

מנהג חב"ד לומר תחנון בתפילת מנחה.

בימים שאין אומרים בהם תחנון מצד הקדושה שלהם עצמם (כגון בשבת), הקדושה של היום מתפשטת כבר מחצות היום שלפניו, ונוהגים שלא לומר תחנון גם במנחה שלפניהם, כגון ערב ראש חודש, ערב חנוכה, וערב פורים.

היחס החסידי לאמירת תחנון

במכתב מתאריך ב' חשוון, שהינו היום הראשון לאמירת תחנון לאחר חודש תשרי, מפיק הרבי הוראה מהסיפור החסידי אודות ר' הלל מפאריטש שלא אמר על נהרות בבל במקום זה אמר שיר המעלות ביום זה כיון שה'תחנון' עצמו הוא האורח, שלכבודו אומרים שיר המעלות כמו כל יום שלא אומרים בו תחנון, שאצל עובד השם, היחס לאמירת תחנון היא לא כמשהו מצער, אלא אדרבה, כמו אורח שמביא לשמחה, היות שביכולתו של האדם לתקן את העבר עד שהוא אפילו יכול להפוך את העבירות לזכויות.

בימים שאין אומרים תחנון אין צורך בתחנון, כלומר, לא זו בלבד שהענינים דתחנון נעשים מעצמם (ללא אמירת תחנון) מצד מעלת היום, אלא שמלכתחילה אין צורך בהענין דתחנון.

קישורים חיצוניים

• הרב יהודה לייב וייסגלס, יחוד הכי נעלה, 'פנימיות' גליון 108 - כסלו תשפ"א