ישראל מאיר הכהן

רבי ישראל מאיר הכהן
תמונה צבועה של "החפץ חיים"
לידה	תקצ"ח
פטירה	כ"ד אלול תרצ"ג

חתום על קול קורא יחד עם אדמו"ר הריי"צ ורבי חיים עוזר גרודזינסקי

רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, (מפרוסם בכינויו על שם ספריו החפץ חיים וכן המשנה ברורה; ה'תקצ"ח - כ"ד באלול ה'תרצ"ג), ידוע בכינוי החפץ חיים, בעל ה'משנה ברורה', נחשב לאחד מגדולי הפוסקים בדורות האחרונים.

תולדות חיים

נולד בעיירה ז'עטיל במחוז הורדנה (כיום בבלארוס) להרב אריה זאב הכהן ולמרת דובורושה.

בשנים הראשונות שלאחר חתונתו התגורר בראדין בה חי אביו החורג רבי שמעון הלוי אפשטיין ואכל על שולחנו. כאשר נקלע האב החורג לקשיים כלכליים פתחה אשתו חנות, כשהחפץ חיים במקביל לומד בעצמו ומלמד נערים כשלעיתים קיבל על כך תשלום. מונה לרבה של ראדין אך כעבור תקופה התפטר מתפקידו.

בשנת תרכ"ט הקים בראדין ישיבה שבראשותה עמד, ובתקופה הראשונה לקיומה אף ניהל אותה בעצמו.

אדמו"ר הרש"ב מזכירו במכתב משנת תרס"א שיצטרף לאסיפה מסוימת, "אם כי איננו מפורסם ואיננו עסקן, יכול להצטרף עמהם".

עם פרוץ המהפכה הקמוניסטית, צידד בשיטה כי אין להשאר בתחום שלטון הקמוניסטים שמנעו את קיום התורה והמצוות, וברח יחד עם תלמידיו אל מחוץ לגבולות בהם שלטו הקמוניסטים.

ספרו המשנה ברורה

הוא חיבר את ספר המשנה ברורה, שנתקבל בכל תפוצות ישראל.

המשנה ברורה מזכיר רבות את האדמו"ר הזקן ומכנהו הגר"ז ולא שו"ע הרב או בעל התניא. כאשר בא לחלוק על אדמו"ר הזקן אינו מזכירו בשמו כבשער הציון בסי' רמ"ב בנושא ריבית. הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי הסביר כי החפץ חיים הסביר שעשה זאת לאחר שחשבו שהוא מתנגד, ובדרך זו רצה לבטא שאצלו הגר"א ובעל התניא הם באותה דרגא ולכן בחר לכתוב הגר"ז כדי להשוותו להגר"א.

אומרים שה'חפץ חיים' התבטא, שאילו היה יודע שקהילות רבות כל כך של חסידים קיבלו את פסקי אדמו"ר הזקן, הוא היה נוטה יותר לפסוק כמותו^{[דרוש מקור]}.

הרבי הורה ללמוד בספר. היה זה במלאת חמש מאות שנה לפטירת הבית יוסף, אז אמר הרבי כי יש להתחיל במבצע לעסוק בספרי השולחן ערוך, ובנושאי הכלים, וא"צ לומר בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן, ובעניני אורח חיים בכלל - חיבורו של המשנה ברורה, אשר, להיותו "האיש החפץ חיים", זכה שנתקבל חיבורו בתפוצות ישראל.

הרבי אמר: מי לנו גדול כהחפץ חיים, בשלילת הנהגה של היפך אהבת ישראל, ודיבורים לא טובים על כלל ישראל.

עם רבותינו נשיאינו

החפץ חיים עמד בקשרים תמידיים עם נשיאי חב"ד, האדמו"ר הרש"ב והאדמו"ר הריי"צ, ובין היתר השתתף באסיפות שאורגנו על ידם, וחתם על כרוזים פרי יוזמתם.

בשבט תר"ע התקיימה וועדה של הרבני לסדור משרת ה"רב מטעם", בה השתתפו כל גדולי הדור. באותה אסיפה היו חלוקי הדיעות האם על הרב מטעם לדעת את השפה הרוסית ודברים מינימיליים. רבי מאיר שמחה מדווינסק בתמיכתו של רבי דוד פרידמן מקרלין ורבי שמריה נח שניאורסון מבויברויסק צידדו בחיוב, ואילו רבי חיים מבריסק, בתמיכתו של אדמו"ר הרש"ב והחפץ חיים צידדו בתוקף שלא ילמדו בשום פנים ואופן לימודים אחרים. הגר"ח נאם באסיפה, ובמהלך האסיפה, קרא הגר"ח לחפץ חיים שיבוא וינאם, על אף זקנותו וחולשתו, והוא אכן בא.

בשנת תרפ"ו ייסד את וועד ההצלה האירופאי לטובת יהודי רוסיה, יחד עם הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי, על פי בקשת אדמו"ר הריי"צ.

בשנת תרצ"ב ביקר בישיבת תומכי תמימים לודז (פולין) והביע את התרשמותו והתפעלותו מהישיבה ולומדיה.

מסופר, שבהזדמנות כלשהי, הביע בפני אדמו"ר הרש"ב את פליאתו מכך כי בישיבת תומכי תמימים שהקים פשוט שאין מגלחים את הזקן, הרבי הרש"ב הפטיר שאין בכך שום חידוש, משום שזה הכוח של לימוד פנימיות התורה. ששמע זאת החפץ חיים, אמר בהתפעלות: "כך?! אז צריך להכניס את לימוד פנימיות התורה לישיבות!".

הרבי סיפר, כי אחד מתלמידיו של החפץ חיים בא לשאול בעצתו כיצד להתנהג במשרת הרבנות שהכתירוהו. החפץ חיים יעץ לו ששלא כנהוג, יצווה שלא ימתינו לו עם גמר תפילת שמונה עשרה. הסיבה לכך היא מכיון שדבר זה יכול לגרום למצב של שוחד, שירצה למצוא חן בעיני הבעלי בתים שלו, בשביל הכבוד שמקבל מהם.

בשנת תשכ"ז, אמר הרבי בשיחה עם האדמו"ר רבי יוחנן מרחמסטריבקא: "החפץ חיים היה בידידות גדולה עם כ"ק מו"ח אדמו"ר. חותני הרבי אמר לי שהוא בטוח, שאם היו שואלים את החפץ חיים, היה אומר שיש חיוב ללמוד תורת הבעש"ט לא פחות ממשנה ברורה".

סיפר ר' אביגדור מילר בשמו של החפץ חיים שאמר בקשר לטענות שהחסידים מתפללים לאחר זמן תפילה: "הם מתפללים מאוחר אבל המתנגדים אינם מתפללים כלל..."

בנו של החפץ חיים, ר' יהודה לייב, כותב על אביו: "בעשיריות שניו לעת זקנתו היה מחשיב מאוד עדת החסידים, באמרו כי הם בזמנינו ככותל אבנים... שמעמידים בין בתי עץ שאינה מניחה להתפשטות שריפה, ובימינו שנגף הכפירה פשטה בכל עבר ופאה, ולאלפים [יש] שהם מאמינים בד' ובתורתו, אבל כמו מתביישים בקיום מצוותיה בריש גלי, בל יהא לשחוק בין הגוים ובין פריצי עמנו שרבו המלעינים מכל קודש, עלינו לשבח לעדת החסידים שהם אמיצי רוח, עושי דברו ביד רמה ובפומבי, ועוד הם מגדלים בניהם לתורה ולעבודה כאבותיהם, רוממות א-ל בגרונם, ולשונם כחרב חרה להשיב להחופשים אל חיקם עשרת מונים בוז וקלון, ועל כל פשעים תכסה אהבת ד' שֶׁבָּם".

מתורתו ותפילתו

הנהגה אחת מרבי מנחם נחום קפלן המכונה רבי נחומקה מהוראדנא מביא בשמו רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בעל החפץ חיים, שכפי הידוע בשחר ימיו חסה והתלונן בצילו והתחקה אחר עקבותיו הנסתרים, בספרו 'מחנה ישראל' (פרק לב סעיף ז) כותב וזו לשונו;

ושמעתי בשם הרב החסיד המפורסם בישראל לתהילה ולתפארת מהר"ר נחום זצ"ל מהוראדנא שיעץ לאחינו אנשי הצבא שיצעקו אז במאמרים המורים על אחדותו יתברך כגון פסוק שמע ישראל וגו' או ה' הוא האלקים וכדומה ויש בזה תועלת רבה, אחד כי בזה יתעורר זכותן של ישראל שמקבלין עליהן עול מלכותו של הקב"ה בכל יום וינצלו מכמה מאורעות רעות על ידו... גם אפילו אם חס ושלום נגזר עליו שימות יהיה בזה תועלת גדולה לנשמתו כי קבל עליו מלכות שמים ברגע אחרון שבימי חייו ויצא נשמתו באחד.

החפץ חיים תיקן תפילה קצרה וקלה לשמירת הלשון לאומרה כל יום בבוקר, וזו נוסחתה; רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, שֶׁתְּזַכֵּנִי הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם לִשְׁמֹר פִּי וּלְשׁוֹנִי לִבְלִי לְהִלָּכֵד בְּדִבּוּרִים אֲסוּרִים, דְהַיְנוּ מֵעֲוֹן לָשׁוֹן הָרָע, כְּדִכְתִיב: "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא", וּקְרִי בֵּהּ לֹא תַשִּׂיא, שֶׁאָסְרָה הַתּוֹרָה לְסַפֵּר וּלְקַבֵּל, וְגַם מֵעֲוֹן רְכִילוּת כְּדִכְתִיב: "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּךָ". וְאֶהְיֶה זָהִיר מִלְּדַבֵּר אֲפִילוּ עַל אִישׁ יְחִידִי, וְכָל שֶׁכֵּן מִלְּדַבֵּר דֵּלָטוֹרְיָא [-לשון הרע] עַל כְּלַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁעֲוֹנוֹ חָמוּר מְאֹד. וְכָל שֶׁכֵּן לְהִזָּהֵר מִלְּהִתְרַעֵם עַל מִדוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא עָוֹן חָמוּר יוֹתֵר מִן הַכֹּל, וּכְדִכְתִיב בְּפָרָשַׁת חֻקַּת: "וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדֶּרֶךְ וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶה", וַעֲבוּר זֶה נִשְׁלְחוּ עֲלֵיהֶם הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וכו' "וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי דִּבַּרְנוּ בַּה' וָבָךְ". וּמִלְּדַבֵּר דִּבְרֵי שֶׁקֶר, כְּמוֹ דִּכְתִיב: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק". וּמִלְּדַבֵּר דִּבְרֵי חֲנֻפָּה, שֶׁמְּיַפֶּה לְאִישׁ עוֹל עַוְלוֹתָיו בְּפָנָיו, כְּמוֹ דִּכְתִיב בְּפָרָשַׁת מַסְעֵי: "וְלֹא תַחֲנִיפוּ". וּמִלְּדַבֵּר דִּבְרֵי לֵיצָנוּת, כְּמוֹ דִּכְתִיב: "וְעַתָּה אַל תִּתְלוֹצָצוּ, פֶּן יֶחֶזְקוּ מוֹסְרֵיכֶם". וּמִלֵּישֵׁב בֵּין לֵיצָנִים, כְּדִכְתִיב: "וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב". וְלִהְיוֹת זָהִיר מֵאוֹנָאַת דְּבָרִים, כְּמוֹ דִּכְתִיב: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ", וְקִּבְּלוּ חֲזַ"ל, שֶׁהוּא קָאֵי [-שכוונת הפסוק] עַל אוֹנָאַת דְּבָרִים. וְלִהְיוֹת זָהִיר מֵהַלְבָּנַת פָּנִים, אֲפִילוּ בִּשְׁעַת תּוֹכָחָה כְּמוֹ דִּכְתִיב: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". וְלִהְיוֹת זָהִיר מִלְּדַבֵּר דִּבְרֵי גַּאֲוָה, כְּמוֹ דִּכְתִיב: "הִשָּׁמֵר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ", וְקִבְּלוּ חֲזַ"ל, שֶׁהוּא אַזְהָרָה לְגַסֵּי הָרוּחַ, וּכְמוֹ דִּכְתִיב: "וְרָם לְבָבְךָ וְשָׁכַחְתָּ", וְכִדְאִיתָא [-וכמובא] בַּגְּמָרָא: "גַאֲוָה, אֲפִלּוּ בַּלֵּב אָסוּר, כְּדִכְתִיב: "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב". וְכֵן מִלְּדַבֵּר דִבְרֵי מַחֲלֹקֶת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא יִהְיֶה כְּקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ", וְכִדְאִיתָא בַּגְּמָרָא, שֶׁהוּא אַזְהָרָה, שֶׁלֹּא לְהַחֲזִיק בְּמַחֲלֹקֶת: "וְכֵן מִלְּדַבֵּר דִּבְרֵי כַּעַס, שֶׁהוּא גַּם כֵּן עָוֹן חָמוּר מְאֹד בְּעַצְמוֹ, וְגַם מֵבִיא לִידֵי מַחֲלֹקֶת וּשְׁאָר דִּבּוּרִים אֲסוּרִים, וְאָמְרוּ חֲזַ"ל. כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וְזַכֵּנִי שֶׁלֹּא לְדַבֵּר, כִּי אִם דָּבָר הַצָּרִיךְ לְעִנְיְנֵי גּוּפִי אוֹ לְנַפְשִׁי, וְשֶׁיִּהְיוּ כָּל מַעֲשַׂי וְדִבּוּרַי לְשֵׁם שָׁמַיִם.

לקריאה נוספת

• מי האיש החפץ משיח?, 'ובאותו הזמן' גליון 1 עמוד 6

קישורים חיצוניים

• עותק נדיר ומקורי של המשנה ברורה בכתב יד - באתר ספריית ליובאוויטש