ספר ירמיה

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספר ירמיהו הוא מארבעת הספרים של 'נביאים אחרונים' שבתנ"ך, וכולל את נבואותיו של ירמיה הנביא שניבא ערב חורבן בית המקדש הראשון.

נבואותיו של ירמיהו החלו כבר בהיותו נער, בשנת י"ג למלכות המלך יאשיהו (ג"א רצ"ח), ובמשך ארבעים שנה עד לגלות ירושלים (ג"א של"ח). אף שניבא גם בענתות [1], רוב נבואותיו היו בירושלים[2].

בשונה מהרבה מהנביאים, נבואותיו של ירמיהו לא מיועדות לעם ישראל בלבד, אלא גם לכל הגויים.

(ספר זה הוא בנוסף לספר מלכים שנערך ונחתם אף הוא על ידי ירמיהו, וכן מגילת איכה[3]).

הנבואות שבספר

ספר ירמיהו כולל 52 פרקים, והוא כולל אזהרות לבני ישראל ודברי מוסר לעורר אותם לחזור בתשובה.

  • פרק א' - מהווה כעין הקדמה על תולדותיו של ירמיהו, זמן נבואתו, ואופן התמנותו לנביא.
  • פרקים ב'-ל"ו – תוכחות לישראל ודברי מוסר על הפורענויות העלולות לבוא על בני ישראל באם לא יחזרו בתשובה וייטיבו את דרכיהם.
  • פרקים ל"ז-מ"ה - סיפורים על ירמיהו עצמו והתלאות שמצאו את עמו בימי החורבן ואחריו, ודבר ה' אשר חזה אחר הגלות.
  • פרקים מ"ו-נ"ב - תוכחות לגויים שהרעו לישראל ולארצו.

ספר ירמיהו כולל דימויים ומשלים רבים, אף ביחס לנביאים אחרים, ובשל כך נחשב לאחד מספרי הנבואות הקשים יותר ללימוד[4].

בתורת החסידות

בחסידות מוסבר ששליחותו של ירמיהו מקבילה לשליחות המוטלת על כל נשמה יהודית, הירידה של הנשמה ממקורה האלוקי העליון אל העולם הזה התחתון היא ירידה ל'תלתא דפורענותא', לעבודה קשה בתוך מציאות של גלות[5].

הערות שוליים

  1. ירמיהו יב, כא.
  2. ירמיהו ז, ב. כו, ב. יז, יט. לב, ב. כב, א. יח, ב. יט, ב.
  3. ראה גיטין נח, א. תענית כב, ב. תוספתא תענית ב, י. איכה רבתי א, נג. ועוד
  4. וראו באברבנאל בהקדמתו לפירוש ירמיה: "אמנם בשלמות המליצה, אחשוב אני שלא היה ירמיה שלם בסדור הדברים ויפוי המליצה כישעיה ונביאים אחרים, מפני זה תמצא פסוקים רבים יחסרו להם מילה או מילות... והייתה הסיבה בזה, היות ירמיה נער בשנים בתחילת הנבואה, ולא היה עדיין שלם בדרכי הלשון ובסדריו וביופי המליצה, כאמרו לא ידעתי דבר כי נער אנכי... ואמנם בשלמות יושר הכתיבה ודקדוקו אחשוב ג"כ שלא נשלם בו, מהסיבה אשר זכרתי. והנה על זה יורה הקרי והכתיב שנמצא בספרו יותר מבשאר הנביאים" (אך ראו דברי המלבי"ם שחלק עליו).
  5. ראה לקוטי שיחות כרך ח"י, ע' 342.