אתה הראת

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
גרסה מ־08:00, 18 באפריל 2023 מאת להתראות (שיחה | תרומות) (←‏אודות הנוסח)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הקלטה ממעמד ההקפות בליל שמחת תורה תשל"ו (הוקלט בידי גוי, ביום טוב שני של גלויות).
פירוט הנשמע:
 • 0:00 - הרבי אומר הפסוק אתה הראת (חלקו)
 • 0:16 - הקהל עונה על הפסוק כי מציון
 • 0:25 - שרים הושיעה את עמך
 • 2:25 - הרבי אומר הפסוק אתה הראת
 • 2:53 - הרבי אומר הפסוק כי מציון (חלקו)
 • 3:05 - הקהל עונה על הפסוק והיה זרעך
 • 3:19 - הרבי אומר הפסוק והיה זרעך פעם ב'
 • 3:50 - הרבי אומר הפסוק והיה זרעך פעם ג'
 • 4:22 - שרים ופרצת
 • 6:13 - שרים ניגון להקפות
 • 10:35 - שרים עוצו עצה
 • 19:39 - שרים על הסלע
 • 20:22 - שרים בך ה' חסיתי
 • 23:04 - שרים וכל קרני
 • 23:47 - שרים ואלקים מלכי מקדם
 • 26:00 - שרים ניגון להקפות

אתה הראת הוא נוסח של קבוצת פסוקים הנאמרים קודם ה'הקפות' בשמחת תורה.

מנהג חב"ד לומר פסוקים אלו גם בעת הכנסת ספר תורה.

אודות הנוסח[עריכה | עריכת קוד מקור]

נוסח הפסוקים מופיע כבר בסידורים הישנים דוגמת מחזור ויטרי[1], וכן בסידור האריז"ל, והובא על ידי אדמו"ר הזקן בסידורו.

הפסוק הפותח את הנוסח, קשור במיוחד לנתינת התורה כפי שמובא בביאור רש"י על הפסוק[2] שכאשר שנתן הקב"ה את התורה לישראל פתח להם שבעה רקיעים, וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים, וראו שהוא יחידי, וזהו פירוש הפסוק 'אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו'.

מנין הפסוקים ב'אתה הראת' הוא 17, בגימטריא 'טוב'[3], והרבי התבטא כי פסוקים אלו הם מעין "טעמים וראיות מן התורה על ההקפות"[4].

הרבי ביאר כי התחלת הפסוקים בתיבת 'אתה' הוא באופן של לכתחילה אריבער, שפונים ישר לעצמות ומהות שלמעלה מכל תואר וגדר[5].

מנהגי חב"ד[עריכה | עריכת קוד מקור]

רבותינו נשיאינו הורו שאמירת הפסוקים תהיה מתוך שמחה[6].

בחוץ לארץ מנהג חב"ד הוא לומר את הפסוקים שלוש פעמים, בליל שמיני עצרת, ליל שמחת תורה, וביום שמחת תורה, ומאז שהתפשטה תקנת הרבי בנוגע להקפות שניות, גם בארץ ישראל נוהגים לומר את הפסוקים שלוש פעמים.

הרבי הנהיג להוסיף את הפסוק "והיה זרעך כעפר הארץ"[7], ומספר פעמים הרבי הורה גם להוסיף את הפסוק "הושיעה את עמך". בשנת הקהל הורה הרבי להוסיף את הפסוק "הנני מביא אותם"[8]. את הפסוקים הללו מוסיפים לאחר אמירת 'אב הרחמים' שלאחר הפסוקים[9].

בכל אחת משלושת הפעמים שאומרים את פסוקים אתה הראת, מנהג חב"ד הוא לומר אותם שלוש פעמים ברצף (עם הפסקה בנגינה וריקודים בין הפעמים), ובבית המדרש של הרבי הרבי אומר בעצמו את כל הפסוקים בפעם הראשונה, ובפעם השניה והשלישית הרבי אומר רק את הפסוק הראשון והאחרון והקהל חוזר אחריו.

בבתי הכנסת של חסידי חב"ד ברחבי העולם נוהגים לכבד את הרבי בפסוק הראשון והאחרון, ומכריזים על כך[10].

מכירת הפסוקים[עריכה | עריכת קוד מקור]

המכירה של פסוקי אתה הראת החלה אצל רבותינו נשיאינו עוד בסביבות שנת תרמ"ב[11].

אצל הרבי נוהגים בליל שמיני עצרת שלא למכור את הכיבוד באמירת הפסוקים אלא לכבד את זקני אנ"ש ומכובדים נוספים, בליל שמחת תורה נערכה מכירת הפסוקים לטובת מרכז ישיבות תומכי תמימים[12], ובשמחת תורה בבוקר המכירה היתה לטובת המרכז לעניני חינוך ומחנה ישראל, ונעשתה ברוב השנים על ידי הרב שניאור זלמן גוראריה. חלק מהרוכשים במכירה זו היו קונים 'על דעת הרבי' ולאחר החג הרבי היה קובע את גובה הסכום שאותו יתרמו לטובת המוסדות.

הרבי עצמו השתתף לא אחת במכירה, ורכש פסוקים בעצמו עבור חברי משלחת הקונסוליה הישראלית.

בשנים מאוחרות יותר, מתוך רצון לזרז את המכירה בשל הדוחק והצפיפות ועל מנת להקל על הרבי, המכירה היתה נערכת מראש קודם החג, ובשעת ההקפות רק היו מכריזים את שמות הרוכשים של הפסוקים.

ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]

לקריאה נוספת[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • שערי המועדים - שמיני עצרת ושמחת תורה ביאורי הרבי לפסוקים, עמוד רלה ואילך

קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]


הערות שוליים

  1. סימן תי.
  2. רש"י דברים ד, לה.
  3. ספר המאמרים תש"ד עמוד 54.
  4. שיחת ליל שמחת תורה קודם הקפות תשנ"ב.
  5. שיחת שמחת תורה תשמ"ג, התוועדויות עמוד 290.
  6. שמחת-תורה בצל רבותינו נשיאינו, התקשרות גליון 1368.
  7. בראשית כח, יד.
  8. ירמיה לא, ז.
  9. אוצר מנהגי חב"ד תשרי, עמוד שנו.
  10. ראו הנהגותיו של אדמו"ר הרש"ב בפסוקי אתה הראת, בקובץ הנהגות שלו, עמוד 89 ואילך.
  11. ראו גם בספר המנהגים עמוד 69.
  12. בדרך כלל הגבאי למכירת הפסוקים בלילה זה היה הרב מרדכי דב טלישבסקי או הרב משה פנחס כץ.
  13. ראו סיפור נוסף עם אדמו"ר הזקן ופסוקי אתה הראת ברשימות דברים, חלק ד, עמ' קנט. סיפורי חסידים – מועדים, סיפור מס' 217.