רפאל נחמן כהן
הרה"ח ר' פאלע כהן נולד בשנת תרנ"ז בעיר רודניא להוריו הרה"ח ר' ברוך שלום וסלאווא כהן ז"ל.
ביוגרפיה
כבר בהיותו ילד בן שמונה לקחתו אמו – במצוות אביו – לישיבה בליובאוויטש, מתוך כוונה להשאירו ללמוד שם. בהגיעו לליובאוויטש, הביעה הרבנית שטערנא שרה ע"ה את תמיהתה על הכוונה להשאיר ילד כה קטן לבדו הרחק מבית הוריו וייעצה לאם שתכניסו לרבי ל'יחידות'. כשנכנס הילד בן ה-8, לבדו, להיכל קדשו של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע חייך אליו הרבי, התעניין בלימודו ואף בחנו. במהלך ה'יחידות' שאל אותו הרבי אם הוא ישן בטלית קטן ובכיפה וכך המשיך לשאול ולחקור בפרטי פרטים את הילד בן השמונה... לבסוף שאלו הרבי ברכות: "הרוצה אתה להישאר כאן?" – "כן", השיב הקטן. "והאם לא תתגעגע לאמא?" – המשיך הרבי להקשות בחיוך – אזי נפרץ לפתע סכר הדמעות, והילדון החל להתייפח... מיד שילחו הרבי מהחדר, הורה לאימו לחזור עמו הביתה, ובו במקום כתב מכתב לאביו: "בנך הינו עדיין ילד הזקוק לאימו. אם עוד שנתיים, ח"ו, לא יבוא המשיח – הביאהו הנה ללמוד!".
כך, מגיל 10, גדל ר' פאלע בליובאוויטש, בישיבת תומכי תמימים. ל'[תמים|תמימים]]' היה כידוע סדר לימודים מיוחד, אך לר' פאלע נתן הרבי הוראה מיוחדת לשנות מעט סדר זה – כדי שאף יספיק ללמוד תניא בע"פ, כדי שתוך זמן יידע בע"פ את כל ליקוטי אמרים תניא.
ר' פאלע הצעיר היה נחשב ל"ציור" בליובאוויטש. הוא היה חסיד בלב ונפש. בנוסף להיותו 'עובד' ו'משכיל' בחסידות, הוא נמנה גם עם המנגנים המיוחדים במקהלה של הרבי הרש"ב נ"ע.
היה זמן, שבו היה ר' פאלע ישן בביתו של הרבי הרש"ב, עם עוד תלמיד. היה להם חדר מיוחד בקצה המסדרון. ערב אחד, כשהיו בחדרם, נפתחה הדלת, ובפתח עמד הרבי הריי"צ: "בואו לשמוע דברים טובים מאבא!" – אמר להם בהתרגשות. הם מיהרו אחריו, ויחד עמו הציצו ביראת הרוממות בעד סדק, לחדר ה'יחידות'. התקיימה אז 'יחידות' מעניינת מאוד שבה הושמעו דברים נפלאים – ובמשך ארבעים וחמש דקות נשען הרבי הריי"צ על פאלע וחבירו – כאשר יחדיו הם 'מציצים' ומקשיבים לדברי הקודש... מיד לאחר הסתלקות רבו כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע התקשר ר' פאלע בכל לב ונפש אל בנו הק', ממלא מקומו כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ. באותם ימים, מיד לאחר ההסתלקות, שלח מכתב נפלא אל כל החסידים בו כתב על הדרכים להתקשרות לאדמו"ר הריי"צ. במכתבו הנפלא עומד ר' פאלע על גודל ענין רוממותו והפלאתו האלוקית של כ"ק אדמו"ר הריי"צ, וסיים במילים: "ויפה כח הבן".
כמו כל חסיד חב"ד ממוצע, גם ר' פאלע נעצר באותה תקופה, וכך מספר ר' פאלע על עצמו בספרו "מאחורי מסך הברזל": "בשבת קודש ח"י סיוון תר"צ קיבלתי מכתב מהג.פ.או. ובו כתוב "עליך להתייצב במשרד הג.פ.או. ברח' לוביאנקה מס' 2 ביום ראשון 15/06/1930 בשעה 11:00".
"פחד גדול נפל עלי, על אשתי, על הורי ועל ידידי הקרובים ביותר... ומה חטאי הנוספים? אולי בענייני דת... המקוה... ואולי בגלל חדרי "תומכי תמימים... אולם הם ידועים רק לאנ"ש העוסקים בהם..."
"למחרת, ב-12:30 לפני הצהריים, הלכתי למשרדי הג.פ.או. אבי ז"ל ליווני עד דלת בית הג.פ.או. קיבלתי ברכת פרידה מאבי, נכנסתי פנימה וניגשתי למודיעין... הפקיד לחץ בכפתור והחייל הופיע... החייל הוליכני למטה, הכניסני לתוך חדר ואת הדלת נעל אחריו...".
לאחרי כמה חקירות כאשר לא הצליחו להוציא ממנו שום מידע על המקוואות, ה'חדרים' והישיבות המחתרתיות, הציעו לו שישחררו אותו בתנאי שפעם בחודש יבוא לספר להם קצת על החסידים - מה הם עושים ומה הם מדברים. אבל, ר' פאלע כמובן לא הסכים וכעונש על זה נשלח לשלוש שנים גלות באורל שבסיביר.
פעם בהיותו באורל באו אליו ביו"ט ודרשו ממנו לחתום על מסמך מסויים. כשסירב הכניסו אותו בגסות לתא כלא, ואיימו עליו בהשלכה לאי הדובים הלבנים – מקום שאין חוזרים ממנו – אך ר' פאלע עמד באומץ על-אנושי בסירובו ולא חילל יו"ט. לבסוף שיחררו אותו – בדרך נס והניחוהו לנפשו.
בהיותו בכפר חע – מקום הישוב בצפוני ביותר, כמעט על הקוטב, כשהטמפרטורה במקום עומדת על 75° צלזיוס מתחת לאפס, שלחה לו אמו בדואר מגפיים חמים. היא אמנם הודיעה לו שהם בדוקים מחשש שעטנז, אך ר' פאלע חשד בה ששינתה מן האמת מחשש פיקוח נפש, לכן לא נעל אותם, והסתפק – למרות סכנת הנפשות בכך – בנעלים פשוטות! בעקבות זאת הצטנן קשות וקיבל חום. רק כאשר קיבל מכתב מה"דודה יֵזָ'ה" (זהו 'הכינוי המכתבי' לר' יענקל זוראוויצ'ער, כי סכנה הייתה לכתוב שמות אמיתיים במכתבים) ובו מבטיח הוא נאמנה שאין כל חשש שעטנז במגפיים, החל לנעול אותם. כל זאת – למרות שידע כי לפי הדין היה לו מותר לנעלם לכתחילה, אף מבלי כל בירור כל שהוא, וזאת – כי נשלחו ע"י יהודי. על אחת כמה וכמה כאשר באי-נעילתם יש משום סכנת נפשות ממש. "אך כיצד יכולתי לנעול אותם לכתחילה?" כתב לאחיו, לייבע ז"ל, ש'יסרו' על 'עקשנותו', "והלא ידוע על הנוטריקון של שעטנז ('שטן עז')! ומלבד זאת – הרי עבירה נשארת בשלש קליפות טמאות לעולם!".
כזה היה ר' פאלע ואלו היו הבעיות שהטרידו אותו בארץ גזירה אי שם בקוטב. לדקדק, להחמיר, להדר ובאופן של "לכתחילה אריבער" – גם שם בתנאי מאסר וגלות, כפור ורעב, עד שבחסדי ה' ניצל בנס ממש מקבורה תחת מעטה שלג בסופת חורף, והתחמק בניסי ניסים מהבולשת הרוסית ובשנת תרצ"ה הצליח בחסדי ה' לעלות עם משפחתו לארץ ישראל.
ביציאתו לארץ ישראל, נסע דרך וינה על מנת לפגוש את הרבי הריי"צ שהיה אז בעיירת הנופש פורקסדורף הסמוכה לוינה, שם נפגש עם הרבי הריי"צ והרבי. הרבי הריי"צ בירכו באותה הדמנות 'שנשמע בשורות טובות איש מרעהו'.
כשעלו משפחת כהן לרכבת על מנת לנסוע לכיוון הנמל הופתעו לראות את הרבי שליט"א מגיע ובידיו שוקולד לילדים. הרבי סיפר שחותנו ביקש ממנו 'לראות כיצד נסעתם'.
כאשר הגיע לא"י הוצע לו לגור בחיפה, שם גם היה המקום היחיד בו הוצעה לו איזושהי פרנסה, אולם הוא התעקש לגור דווקא בתל אביב, שם סבל מדלות איומה ועבד קשה כל היום בסלילת כבישים. כשנשאל מדוע הוא מתעקש לגור דווקא בתל-אביב, השיב שהרבי אמר לו עוד בהיותו בחו"ל שצריך לחזק את החסידים שהגיעו לתל-אביב!
כעבור שנים עבר להתגורר ברמת גן שם עבד למחייתו כחלבן... מיד עם הגיעו לאה"ק, מבלי לאבד אף רגע החל מתרוצץ בקדחתנות בין משרדי הממשלה השונים כדי להשיג אשרות כניסה לא"י עבור רבים מהחסידים שנשארו ברוסיה.
נהוג היה ברמת-גן אשר בשמחת תורה מתאספות כל המשפחות החב"דיות על נשיהם וטפם בביתו של ר' פאלע, והוא היה מתוועד בכל להט חמימות נפשו, כדרכו. גם 'משקה' היה לא חסר, כמובן. לאחר ההתוועדות הארוכה והמרוממת, היו כולם – החסידים בראש, ואחריהם המשפחות וצאצאיהם, צועדים בסך, בזמרה ובריקודים, אל עבר ביתו של הרב, לשתות ולהתוועד מעט ומשם נכנסים לכל בתי החסידים, כשבכל דירה שוהים מעט ל"מיני-פארבריינגען". בתי החסידים המועטים ברמת-גן – מפוזרים היו בכל העיר, כך שהיה על התהלוכה לחצות כבישים ראשיים. והנה, בכל עת הגיעם לכביש סואן, הי' ר' פאלע ניצב קוממיות באמצעו, עוצר את כל התנועה, מסביר בקול רם ושמח על שמחת תורה, מעורר לשמירת תורה ומצוות, ומסיים בהתלהבות סוחפת: "היום שמחת תורה, חייבים לשמוח, לרקוד ואף לעשות גלגול!", ואז, מול עיניהם העולזות-משתאות של כל הנהגים ונוסעיהם (רובם הכירוהו...) הי' ר' פאלע הנלהב קופץ ועורך 'קולע' באמצע הכביש הראשי(!) – ואחריו התגלגלו ('קולע') אף חסידים נוספים. כך הי' בכל עת עבור התהלוכה לפני כביש. זו היתה שמחת תורה ברמת-גן, מדי שנה בשנה, עם ר' פאלע.
אירע שקיבל פעם התקפה נוראה של קוצר נשימה. במהירות בהולה הסיעו נכדו לבית הרפואה בצריפין. כל שניה היתה יקרה, כל רגע עמדה נשימתו להידום לעד, ובתו ונכדיו שליווהו, התפללו שימשיך לנשום לפחות עד הגיעם. סוף סוף קרבה המכונית במהירות נועזת לשערי בית הרפואה. לפתע פנה ר' פאלע לנהג, וביקש תוך חרחורים: "עצור, רגע, אל תיכנס לבית הרפואה" נזכרתי, שמחר יש לאבי ז"ל יארצייט. והלוא חייב אני להתפלל לפני העמוד! המתן נא", העתיר, חסר נשימה, "אולי אצליח להתגבר על קוצר הנשימה!".
וכך ישב ר' פאלע האמיץ, כ-2 דקות ברכב העומד הכן, כשמלוויו עוכבים במתיחות עצומה אחר מלחמתו החזקה, העקשנית, בקדחת הקצרת. והנה אט אט שככו החרחורים, השתחררו הלחלוחים, ור' פאלע נשם לרווחה: "אפשר לנסוע הביתה! מחר אוכל לומר קדיש".
מיוחד הי' ר' פאלע גם באמונתו הלוהטת בביאת המשיח ובציפייתו היומיומית ממש לבואו. עוד ברמת גן - סיפרו בני ביתו – בשמעו על קריאת הרבי הריי"ץ "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה", שב הביתה בשמחה עמוקה, בישר באושר לזוגתו ז"ל את בשורת הגאולה, ומיהר בצהלה ובטחון אל ארון הספרים. כשמצא את "קינות לתשעה באב", ערך לכבודן מדורה, ובגילת-רנן זרקן לאש – אש של ביטחון!
בסוף ימיו, כשהחל הרבי מה"מ לזעוק בקול "משיח נאו" וכו' - חיזק את האמונה במשיח והביטחון בבואו המיידי, והחדירה בתוקף בכל צאצאיו.
יומיים לפני פטירתו, כשכבר לא יכל לדבר כלל בחולשתו הנוראה, התאמץ בכל כוחו והוציא מפיו את המילים: "ווען קומט ער? ווען קומט ער?" (=הוא הגיע? הוא הגיע)
ר' פאלע זכה להעמיד דורות של חסידים, מקושרים, שלוחים של הרבי ברחבי תבל ונפטר בשיבה טובה בכפ"ח בשנת תשמ"ח. ת.נ.צ.ב.ה.
סיפור תלאותיו בימי המאסר מסופרים בפרטות בספר 'מאחורי מסך הברזל'.
משפחתו
ילדיו
- הרב יואל כהן.
- מרת חסיה (פריז).
- מרת פרידה (סגל).
- מרת גיטא (גאנבורג).