קדמות השכל

קדמות השכל הוא ראשית ומקור התגלות השכל, ובעולמות הוא 'השורש דהשתלשלות'. בלשון הקבלה נקרא חכמה סתימאה, בלשון הגאונים שכל מופלא, והוא כח השכל ההיולי (שמצד עצמו מושלל מכל הגילויים הנמשכים ממנו).

בנפש

הביטוי 'קדמות' מבטא את העובדה שהוא ראשון שאין לפניו מאומה, כי כל העניינים שמעליו אינם מציאות לעצמם (אלא הם מהות או ביטוי של הנפש עצמה), ואילו בקדמות השכל מתחילה ההתגלות של מציאות נפרדת (כח של הנפש).

כלומר, על אף עליונותה של בחינה זו (הנקראת גם 'פנימיות החכמה', והיא מקור החכמה, שממנה נמשכו שאר כוחות הנפש שכל ומידות), בסופו של דבר גם היא מציאות לעצמה שמחוץ לנפש (בשונה מהרצון שאינו מציאות לעצמו כלל ורק ביטוי להטיית הנפש).

שורש השכל, הדיבור והאותיות

שורש השכל והדיבור

קדמות השכל היא המקור לשכל הגלוי. והיינו, הכח המחלק את נקודת הרעיון לפרטים ואת הדיבור לאותיות. לכן כשמוציא אדם בדיבור את הסברא השכלית היא נעשית יותר ברורה ובהירה אצלו (כי כשמגלה את האותיות מתגלה אצלו עצם השכל (שמשם באו האותיות, והדבר פועל בשכל בירור מכל סיג ופסולת).

שורש האותיות

הראיות ששורשן מקדמות השכל

גם בשכל הפשוט מובן שהאותיות באות משכל הנעלם וקדמות השכל. שהרי שינוי מבטא האותיות לא נגרם ע"י הבל הלב (המגיע לפה בשווה), וודאי שלא אברי הדיבור עצמם הם הקובעים מה ידבר האדם, וגם כל אחד מרגיש בעצמו שאינו מורה לאברי הדיבור כיצד לנוע. ואם מקור האותיות אינו הגוף (אברי הדיבור) ולא הרגש (הבל הלב) ולא השכל, בהכרח שהן באות ממקום שלמעלה מהשכל - משכל הנעלם וקדמות השכל.

ראיה נוספת מביא הצ"צ מאילם, שיש לו כל אברי הדיבור ושכל ובכל זאת אינו מדבר – כי חסר אצלו כח הדיבור שבעצם הנפש.

שורש האותיות נמשל לאויר

האויר הוא הגורם הארת אור הנר, וכשכופים עליו כלי נמנע האויר שסביבו וגורם שיכבה. טעם הדבר הוא לפי שאויר הוא אותיות אור-י', אור הבא מן היו"ד. היו"ד שבאותיות אויר היא אות "נחה" (שאינה נשמעת) ורומזת לדרגת העלם האור שבו ועל ידו נמשך ויוצא האור מההעלם אל הגילוי. וכך הוא בשורש האותיות:

ארבע הדרגות נפש רוח נשמה חיה יחידה הן אותיות הדיבור והמחשבה (נפש), הבל הלב (רוח), הבנה והשגה (נשמה), ומקור החכמה (חיה). הטעם שנקרא האדם "נפש חיה" הוא כי הדרגה הנעלית שבו היא בחינת "חיה". ומהותה של בחינה זו היא שבה מושרשות האותיות. בסגנון אחר: מעלת האדם היא בעניין האותיות שבו: מצד אחד נקרא "מין המדבר" על שם אותיות הדיבור (שהן ביטוי לדרגה הנמוכה ביותר בנשמה), ומצד שני "נפש חיה" על שם שורשן (שבדרגה הנעלית ביותר של נשמתו).

ועל פי זה מובן מדוע נמשל שורש האותיות ל"אויר", כי האותיות כפי שהן בשורשן הן בחינת היו"ד (של אויר) והן המגלות את האור (של אויר), שהיא שכל מצוות ואותיות התורה - שנמשכים מחכמה (כנאמר ש"אורייתא מחכמה נפקת").

בעולמות

למרות שתחילת וראשית העולמות (אבי"ע) היא ספירת החכמה, לה עצמה יש שורש ומקור באלוקות שלמעלה מהעולמות (בכתר), ובשורש זה גופא כמה דרגות זו למעלה מזו – ובכללות שתים: "שכל הנעלם" ו"קדמות השכל".

שכל הנעלם

היא הדרגא הנקראת בלשון הקבלה מוחא סתימאה, שהוא אור פנימי ונמשלת לאש שבתוך הגחלת: שיש לה מציאות אש (היא חמה, וקל לגלותה ע"י נפיחה ובמים נכבית) - אך אינה גלויה. דרגה זו היא שורש החכמה.

קדמות השכל

היא הדרגא הנקראת בקבלה אוירא המקיף את מוחא סתימאה. קדמות השכל אינו שכל כלל, אך הוא ה"מאפשר" שתהיה מציאות שכל. הדבר נמשל לאויר המקיף את אור הנר – שמהות האויר אינו כלל ממהות האור, אך הוא תנאי לקיומו. זה גם הטעם ש"אויר" הוא אותיות אור-י (היינו, האות יו"ד רומזת לדרגה שאינה אור ולמעלה מאור, אך מקיפה ומאפשרת את מציאותו).

אך למרות ש"אוירא" (קדמות השכל) הוא מקיף ל"מוחא סתימאה" (שהוא אור פנימי), הוא מקיף הקרוב (כדוגמת הלבוש המתאים לאדם ולחלקי גופו השונים). ואילו הרצון (הנקרא גלגלתא) הוא מקיף הרחוק (כדוגמת הבית, שמקיף את האדם עם לבושו, עם רכושו וכו').