ביתא ישראל

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה נמצא בעיצומה של עבודה ממושכת. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.

קהילת ביתא ישראל[1] הוא הכינוי המקובל ליהודי אתיופיה[2], שהתיישבו באזור חבש. קהילה זו התקיימה מאז חורבן בית המקדש השני במשך אלפי שנים כקהילה נפרדת ומנותקת משאר קהילות ישראל, ושמרה על מנהגים ייחודיים, השונים באופן ניכר מהלכות ומנהגי היהדות כפי שהשתמרו בידינו.

עם כינונה של מדינת ישראל החלו אנשי הסוכנות היהודית לפעול לבירור היסטוריית הקהילה והעלאתם לארץ הקודש, דבר שגרר פולמוס נרחב, בשל חששות הלכתיים. בעוד רבנים המקורבים לחוגי הציונות הדתית ותנועת ש"ס צידדו בהעלאתם לארץ וטענו שיש להתייחס אליהם כיהודים גמורים לכל דבר, רוב פוסקי ההלכה וגדולי ישראל טענו באופן מובהק שיש לדרוש מהם להתגייר כדי להסיר חששות הלכתיים, ועל כל פנים, לדרוש מהם לעבור גיור לחומרא.

הרבי נמנע באופן מובהק מלהתערב בצד ההלכתי של הסוגיה, בשל העובדה שהתערבו בה שיקולים פוליטיים, ובשל העובדה שהפסיקה ההלכתית מצריכה מחקר אובייקטיבי מקיף ומעמיק.

בשל החששות ההלכתיים, ההימנעות של הרבי מהכרעה בסוגיא, והפסיקה הגורפת של רבנים כה רבים בדבר ההכרח לגייר את עולי אתיופיה - ההתייחסות המקובלת בחב"ד לסוגיא היא כיבוד של חברי הקהילה כפרטים, ודרישה עקרונית להיענות לדרישות הרבנים ולהתגייר לחומרא.

רקע

כבר לפני למעלה מאלף שנים תועדה הקהילה היהודית בחבש, על ידי נוסעים יהודיים ומגלי ארצות שערכו מסעות חובקי עולם, דוגמת אלדד הדני ובנימין מטודלה.

עם התחזקותו של השלטון הנוצרי במדינה ורצונו לכבוש תחת חסותו את כל המיעוטים ובכללם את התושבים היהודיים, נעשו פעולות רבות לדיכוי האמונה היהודית שכללו הן לחימה פיזית והן פעולות מסיון שונות, ובשיאן - הוצאת צו להשמדת היהודים והיהדות.

רדיפות אלו נמשכו מאות שנים, והביאו לערעור חוסנה של הקהילה היהודית מכל ההיבטים, ובכללם - התרופפות בשמירת תורה ומצוות, וקושי בהנחלת הידע היהודי לדורות הבאים.

בסביבות שנת ה'ת"ר החלה 'החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים' בפעילות מאסיבית בקרב קהילת 'ביתא ישראל', ועקב תקופה ממושכת של שבע שנות בצורת ורעב שהרעו את מצבם הכלכלי של בני הקהילה, מצאו פעולותיהם אוזן קשבת, והצליחו לגרום להתנצרותם של רבים. במקביל, בני הקהילה שהצליחו להחזיק מעמד על אף הקושי, ניסו לקיים קשר עם הקהילות היהודיות באירופה ואף ניסו לעלות לארץ ישראל, אך נכשלו במשימתם.

ערב הקמתה של מדינת ישראל, מנתה קהילת 'ביתא ישראל' כ-90,000 איש.

הפלשים והפלשמורה

אחד הכינויים הנפוצים של קהילת 'ביתא ישראל' הוא פלאשים, ביטוי בשפה האמהרית שמשמעותו 'גולים' - כינוי שהוענק לבני הקהילה לאחר שהוגלו בידי השלטון.

בשונה מכך, בני הפלאשמורה הינם צאצאי הקהילה שהתבוללו והתנצרו בעקבות פעולות המסיון, שכונו במקור "פרס מוקרה".

קהילה זו נפרדה מקהילת 'ביתא ישראל', והפולמוס ההלכתי הנוגע לעליית יהודי אתיופיה אינה נוגעת אליהם היות וקיים קונצנזוס הלכתי שלא ניתן להחשיבם כיהודים והינם צריכים גיור גמור.

העלאת קהילת ביתא ישראל

כאשר הוקמה מדינת ישראל החלה הסוכנות היהודית בפעילות בקרב קהילת 'ביתא ישראל', ולאורך השנים הועלו בני הקהילה במספר מבצעי עליה מרכזיים שהתקיימו בין השנים תשל"ט-תנש"א:

  • מבצע אחים, מבצע אליהו - בין השנים תשל"ט-תשמ"ב, במהלכם הועלו כ-16,000 איש
  • מבצע משה, מבצע שבא - בין השנים תשד"מ-תשמ"ה, במהלכם הועלו כ-8,500 איש
  • מבצע פדיון שבויים, יהודים תמורת נשק - בין השנים תשד"מ-תנש"א, במהלכם הועלו כ-9,000 איש
  • מבצע שלמה - י"ב סיון תנש"א, במהלכו הועלו כ-14,000 איש

בכל מבצעים אלו הועלו רק הפלאשים, מתוך הנחה שבני הפלאשמורה התערבו ולא שמרו על הזהות היהודית שלהם, ובשל כך אינם נחשבים ליהודים.

עם זאת לאחר לחץ פוליטי מתמשך, בשנת תשס"ג קיבלה כנסת ישראל החלטה להעלות גם את בני הפלאשמורה, תחילה התקבלה ההחלטה להעלות רק את אלו שיש רישום ברור שנולדו לאמא יהודיה, ובשנת תשע"ה הורחבה ההגדרה לכל בני קהילת הפלאשמורה המשתייכים לזרע ישראל, אף אם הקשר הוא בדורות רחוקים יותר והן נולדו לאב ואם שאינם יהודים.

הפולמוס ההלכתי

חששות הלכתיים:

  • התערבות והשתלבות של גויים בתוך הקהילה, מבלי שיעברו גיור
  • נישואין פסולים וצאצאים הנחשבים מבחינה הלכתית כממזרים כיון שהגירושין לא נעשו על פי הדרישות ההלכתיות אלא רק על פי המנהגים שהתקבלו
  • גם אלו שהצטרפו אל הקהילה וקיבלו את מנהגיה, יש ספק בנוגע לגיור כיון שבני הקהילה הוכרחו לבצע מעשים הנוגדים את האמונה ומבטלים ממילא את הגירות
  • במשך שנים רבות בני הקהילה עברו תקופה של מסיון, מלחמות, ונידודים, שמקשים על הבירור של מקור מוצאם והשתייכותם לקהילה המקורית

גישות הלכתיות:

  • הרבנים הראשיים, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג והרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, פסקו בשנת תש"ב כי רובם הגדול של בני הקהילה נראה שייכים ל'גזע היהודי' אך כדי לצאת מידי ספק צריכים הם לעבור גיור בתנאים קלים מהרגיל, גם לאחר התמנותו של הרב הראשי הרב יצחק נסים המשיך להחזיק בדעה ההלכתית של קודמיו לתפקיד ואף התנגד להעלאה המונית של בני הקהילה.
  • הראשון להכיר ביהדותם באופן מלא היה הרב עובדיה יוסף שהוציא פסק הלכתי המצדד בדעה זו בשנת תשל"ג[3].
  • במקרה דומה של קהילת 'בני ישראל' שעלו מהודו עם מאפיינים דומים[4], פסק הרב שאול ישראלי שאף שהם יהודים ומותר להם להתחתן עם יהודים - אסור להם להתחתן עם כהנים[5], ואילו הרב עובדיה הדאיה[6] דרש שיעברו גיור לחומרא ועם זאת אסר אותם גם לאחר הגיור להנשא לכהונה, ולדעתו הצטרף הרב משה פיינשטיין[7], ואילו הרב משה שטרנבוך[8] פסק שאין אפשרות להתיר את כלל הקהילה כיון שלצורך כך יש לקבץ את כלל חכמי ישראל והדבר לא מתאפשר בדורנו, והדרך היחידה להתיר היא בתנאי שכל אחד יעבור באופן אישי גיור מלא, וכך פסק גם הרב שלמה זלמן אוירבך, הרב שלמה שמשון קרליץ והרב נסים קרליץ.

התייחסות הרבי

תצלום מענה הרבי בכתב ידו בנוגע לבני הקהילה: לכתבו על דבר אי-המענה על דבר: 1) הפלאשים – פסק דין בשולחן ערוך – (שלבר רב מארי דאתרא – בנוגע למילי דאתרא) [= שמלבד הרב האחראי על המקום, בנוגע לעניינו מקומו הוא] אין חיוב על כל אחד ואחד לחקור ולברר שאלות וכו' -
אבל באם חקר ובירר ככל הצורך – חל על זה "לא תגורו מפני גו'" ומחוייב לפרסם, אפילו באם לא ישמעו לו.
התחלתי החקירה – ותיכף ראיתי שהשקלא וטריא בדברי פוסקים שלפני מאה שנים ויותר, ובנתיים היו מלחמות ונדודי אוכלוסיא (כולל – הנ"ל) וגזירות ושהכריחום לכמה וכמה ענינים וכו' כמפורסם ובזה אין חקירה ודרישה וכו' כמעט כלל.
ועל פי התחלה החקירה – קרוב לודאי שצריכים גיור גמור (או שאסורים לבוא בקהל) – ולא המשכתי יותר בהחקירה (ובפרט שרבנים שעל אתר ממשיכים בזה).
ובמילא אסור לי לפרסם דעה בזה – וגם הנ"ל אליו, הוא רק לבטל חשדו שכאילו לא שמתי לב למכתבו

כאשר חסידי חב"ד הגיעו לאפריקה כשוחטים פנה הרב אברהם אבוש לאופר ושאל את הרבי אודות בני הקהילה, והרבי השיב לו שכיון שהדבר טעון בירור הלכתי, יש להתחמק מלהביע עמדה בנושא.

הרבי המשיך להימנע מלעסוק בנושא, ובשנת תשל"ז כתב לאחד מהעוסקים עם בני הקהילה שככל שחולף הזמן מתערבים בעיסוק בנושא יותר ויותר ענינים פוליטיים ומפלגתיים המקשים על הבירור ההלכתי בנושא, והדגיש שסיבה נוספת לא לעסוק בכך באופן פומבי היא מכיון שיש כאלו שיפרשו את הדברים הפוך מכוונתו, ואינו מתכוון כלל לשלול את העזרה והסיוע לבני הקהילה בגשמיות וברוחניות, אלא רק להתייחסות ההלכתית לגביהם[9].

עם זאת, הדגיש הרבי בהמשך במכתביו לרבנים, שאם רב הגיע למסקנה הלכתית, עליו לעמוד עליה בכל התוקף ולקיים את הנאמר 'אל תגורו מפני איש', ולהתמיד בכך אף אם לא נשמעים לדעתו[9].

בהמשך, לאחר ההעלאה המאסיבית של בני הקהילה, הורה הרבי בשנת תשמ"ג כי יש להתנער בהחלט מקבלת תלמידים פלשיים[10], ובשנת תשמ"ד כאשר פנה רב העיר אילת הרב יוסף העכט בשאלה דומה אל הרבי, האם לסייע ולהצטרף לקול קורא המעודד את העלאתם לארץ הקודש, כתב הרבי שיעשה כפי שיעשו הרבנים הראשיים[11].

מבלי להתערב בדיון ההלכתי עצמו, הביע הרבי את דעתו כי אם לא היו מתערבים שיקולים פוליטיים, ואם באמת לכל העוסקים בזה היה חשוב טובתם של בני הקהילה ולא היו מנצלים את הדיון ההלכתי בשביל רווחים פוליטיים, היו מעודדים את כולם לעבור גיור לחומרא[9].

כאשר נשאל הרבי האם להתייחס אליהם ככת בפני עצמה (בדומה לכת השומרונית), השיב הרבי 'לא לרחק'[12].

לפועל, הרבי עודד את מנהלי בתי הספר חב"ד לעמוד בתוקף על המשמר, וכאשר היה מוסד חינוכי שנסגר בעקבות מחסור בתלמידים בשל ההתעקשות על כך, בשעה שעבר מנהל המוסד לפני הרבי בחלוקת דולרים עודד אותו הרבי ואמר לו: "לפום צערא אגרא"[13].

על פי השמועה, הרבי הורה לחסידים שלא יעסקו בפומבי בנושא זה ויתווכחו עליו[14].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. מכונים גם הפלאשים, ובטעות מכונים לעיתים בהכללה גם בני הפלאשמורה.
  2. אף שהדבר נתון במחלוקת החוקרים האם מדובר בגולים יהודים שהתיישבו באזור בתקופת חורבן בית שני או קבוצה מתושבי המקום שאינה קשורה לקהילה היהודית, שהוקעה על ידי הכנסיה הנוצרית וקיבלה את התואר 'יהודים' ככינוי גנאי - ההתייחסות המקובלת אליהם על ידי רובם ככולם של פוסקי ההלכה, היא כקהילה יהודית בעלת עבר ומנהגים המעוררים דילמות הלכתיות, אך לא כפרו בעצם השתייכותם לבני ישראל, בעיקר בשל פסיקתו המוקדמת של הרדב"ז זמן ארוך לפני שהתעורר הפולמוס בדבר עלייתם לארץ הקודש.
  3. היה זה קודם התמנותו לרב הראשי, ובניגוד לעמדתם הברורה של הרבנים הראשיים שלא קיבלו את פסיקתו ודרשו שבני הקהילה יעברו גיור לחומרא. רק בשנת תש"פ אומצה דעתו באופן רישמי על ידי הרבנות הראשית.
  4. ומבחינה הלכתית אף טוב יותר, כיון שלא התערבו בגויים ונודעו בשמירה המוקפדת שלהם על חיי המשפחה.
  5. "'בני ישראל' מהודו מהו דינם לעניין נישואין", בתוך בני ישראל בהוצאת הרבנות הראשית, תשכ"ב.
  6. כשרות עדת "בני ישראל" מהודו הרב עובדיה הדאיה.
  7. מכתב מהרב פיינשטיין לרב ד' לוי מציריך, מובא בפסקי דין ירושלים, כרך ה, עמ' רע"ט.
  8. שו"ת תשובות והנהגות, חלק ב' סימן תרפ"ה.
  9. 9.0 9.1 9.2 יחס הרבי ליהודי אתיופיה
  10. ליקוט מענות קודש תשמ"ג, אות לג.
  11. הרב העכט כתב שנתבקש לחתום על מכתב של רבני ערי אה"ק המופנה אל הסוכונות היהודית, בו מבקשים שיעזרו בהבאתם לאה"ק ובקליטתם של שבטים מסויימים ממדינות נידחות המתנהגים במנהגים יהודיים, ושאל האם להיעתר ולחתום (תשורה העכט י"ט אלול תש"פ): יעשה כעשיית הרבנים הראשיים דעתה בארה"ק (נדפס גם בליקוט מענות קודש – מילואים תש"מ-תשנ"ב.
  12. מענה הרבי לרב גדליהו אקסלרוד באמצעות הרב חיים שלום סגל. השמועה אומתה מפי הרב אקסלרוד בשיחה טלפונית ט"ו תמוז תשפ"ב.
  13. לרב אבשלום קיל שניהל את בית הספר חב"ד בקרית טבעון.
  14. כך לדוגמא הורה הרבי לרב שלמה מיידנצ'יק.