מים התחתונים

מים

ביום השני לבריאת העולם, עשה הקב"ה את הרקיע ("תיקנו על עומדו" - רש"י בראשית א, ז) והבדיל בין המים העליונים למים התחתונים (בראשית א, פסוקים ו', ז', ח'). הרקיע נועד להבדיל בין המים שנותרו מעל לרקיע ובשל כך הם נקראים המים העליונים, ובין המים שנותרו מתחת לרקיע שנקראים: המים התחתונים. לאחר עשיית הרקיע קרא הקב"ה את שמו "שמים". רש"י (שם, פסוק ו, ד"ה יהי רקיע) כותב כי השמים נבראו ביום הראשון, ורק התחזקו ביום השני: "אף על פי שנבראו שמים ביום ראשון, עדיין לחים היו, וקרשו בשני מגערת הקב"ה באומרו יהי רקיע, וזהו שכתוב (איוב כ"ו, י"א) "עמודי שמים ירופפו" - כל יום ראשון, ובשני - "יתמהו מגערתו". כאדם שמשתומם ועומד מגערת המאיים עליו". כלומר עד היום השני היו מים ורקיע, אבל רק ביום השני התחזקו המים להבדיל בין המים התחתונים לעליונים.

בתיקוני זהר נאמר על המים התחתונים: "מים תחתונים אינון בוכין ואמרין: אנן בעיין למהוי קדם מלכא". (=המים התחתונים בוכים ואומרים: אנו רוצים להיות לפני המלך הקב"ה).

השתוקקות המים למצווה

קודם שהפריד הקב"ה את המים, וחילקם לשניים, היו המים - רוחניים. הבעל שם טוב מסביר את האימרה המובאת בתיקוני הזוהר, כך:

כל המעינות, הנה מן היום אשר הקב"ה הבדיל בין מים למים, הנה המים התחתונים בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא קדישא, (כלומר:) שיעשו בהם ועל ידם דבר שבקדושה, כמו רחיצת ידים קודם התפילה, טבילת מצוה, טבילת טהרה לתפילה ולתורה, נטילת ידים עם ברכה בהזכרת שם שמים, מים לשתיה ומברכין עליהם לפניהם ולאחריהם.

מאז ברא הקב"ה את המים, והבדיל בין מים למים, הנה מים תחתונים בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא קדישא להיות תשמישי מצוה ותשמישי קדושה וטהרה, ובכייתם הלזו של המעיינות יכולה להימשך מאות ואלפים בשנים עד אשר אחד היהודים עובר עליהם ורוחץ ידיו ומברך על נטילת ידים, או שותה לצמאו ומברך תחלה וסוף.

(ליקוטי דיבורים ח"ד, תקצו, א, ואילך).

אופן ירידת המים

בתורת החסידות מובא משל מחבית שהיו בה שמרים מעורבים ביין. וכאשר מפרידים את השמרים מהיין, היין נעשה צלול יותר, והשמרים נעשים גסים יותר.

הנמשל הוא בהפרדת המים העליונים מהתחתונים: כאשר המים היו מעורבים, הייתה מציאות מסויימת, אך לאחר ההפרדה, המים העליונים נעשו "דקים" ו"עדינים" יותר, והמים התחתונים ירדו ונתגשמו, ונהפכו למציאות של מים גשמיים, ועד שיכולים להצמיח תענוג גשמי.

בבית המקדש

מלח

בבית המקדש נעשו שתי עניינים בגלל בכיית המים:

• על כל קרבן היו מפזרים מלח, כמו שכתוב: "על קרבנך תקריב מלח".

• בחג הסוכות היו מנסכים מים על גבי המזבח, ובעת שאיבת המים היו שמחים שמחה גדולה (שמחת בית השואבה).

הרבי מסביר למה בזמן שאיבת המים הייתה שמחה גדולה יותר ממליחת הקורבנות:

כי, אין במלח אלא התחלת התיקון, דאינם אלא תולדות המים ולא המים עצמם. וגמר ושלימות התיקון הוא בניסוך המים כמו שהם בלא שינוי. ועושין שמחה בגמרו של תיקון, כמובן.

כלומר, שמבין ב' מצוות אלו, המליחה לא נעשית במים עצמם אלא בדבר שיוצא מן המים, ולכן לא שמחים כל כך, שהרי זה לא גמר הבירור של המים, אלא רק דבר שמגיע מן המים. אבל בסוכות שמנסכים את המים בעצמם, הרי נשלם הבירור במים עצמם, וממילא המים שמחים ששבו לפני הקב"ה, ובזה אנו שמחים יחד איתם.

אופן עשיית המצווה

את המים היו שואבים ממעיין.

ונמצא, שניסוך המים מורה על הנתינת כח מלמעלה לבטל את ההבדלה שבין מים תחתונים לעליונים, בין גשמיות לרוחניות, וזאת כיון, שמיד כשנעשתה הבדלה זו - בבריאת העולם - היה הענין ד"(מחצתי ו)אני ארפא", היינו, שניתנה גם הרפואה לזה עוד קודם לזה - שהרי קדמה תורה לעולם, ועוד קודם שנברא העולם, הייתה מצווה זו שנותנת כח בכדי שיוכלו לחבר התחתונים והעליונים (גשמיות ורוחניות), ועד ש"מים תחתונים" יוכלו להגיע למעלה יותר מכפי שהיו מצד עצמם בתחילת הבריאה, קודם ההבדלה".

קיום המצוות

מים תחתונים נקראים סוף מעשה, דהיינו, שהם בחינת קיום המצות בגשמיות בפועל ממש. ועליהם נאמר "מלכותך מלכות כל עולמים".

ואף על פי שירדו למטה לעולם, מכל מקום נאמר בפסוק "מלכותך", כלומר המלכות שלך, שעדיין הם בשייכות עם מקורם העליון, שהוא מלכות דא"ס, שנמשכת למטה להיות מלכות כל עולמים, ובחינת מים התחתונים.

ואת שלמות ההמשכה פועלים על ידי המצוות, שהם מעלים את הדבר הגשמי שהוא המים שירדו, ומעלהו לקדושה ובכך הופכו לכלי לגילוי מלכות דא"ס.

אותיות הדיבור

כמו שמים מגלים את מקורם שהוא המעין, כך האותיות מגלים את השכל שהוא מקורם. ובזה יש ב' סוגים מים עליונים שהם אותיות המחשבה; ומים התחתונים שהם אותיות הדיבור.

וכיון שהאותיות - המים ירדו למטה, הרי שיתכן לדבר בהם דברי חולין, וכאשר מדברים דברי חולין, אזי המים התחתונים בוכים, מדוע עליהם לרדת למקום כל כך נמוך (על ידי הדברי חולין), ובכייתם היא - שרוצים שהאדם ידבר דברי תורה וקדושה, ועל ידי זה הם יתעלו "קמיה מלכא" (לפני המלך), שישובו ויתכללו בקדושה.

בסדר ההשתלשלות

הים הוא מקום שבו בנברא בטל לגמרי במציאות לגבי מקורו, מכיון שהוא מרגיש אותו. אך ביבשה אין הנברא בטל מכיון שאינו מרגיש את מקורו.

המים העליונים נקראים עלמא דאתכסיא, כיון שהם כמו בים שהכל מכוסה ובטל. אבל המים התחתונים שירדו למטה למדרגת יבשה - עלמא דאתגליא, אזי הם בוכים, שאינם רוצים לקבל חיות באופן של ישות ומציאות, שהוא היפך מציאותם האמיתית.

ראו גם

• מים שלנו