סוכר

סוכר הוא חומר מהצומח שמשתמשים בו להמתקת מאכלים אחרים, ולעיתים אוכלים אותו בנפרד.

בהלכה

יש להקפיד שלא לשפוך בשבת מים חמים מכלי ראשון על סוכר אף שהוא בכלי שני מפני שהוא נמחה ויש בזה משום בישול.

הנהגות רבותינו נשיאינו

אדמו"ר הרש"ב לא היה משתמש בפסח בסוכר וסיפר את טעם הדבר לרב יעקב לנדא: אדמו"ר הרש"ב ישב אצל אמו, הרבנית רבקה, יחד עם אחיו הגדול הרז"א וגיסו ר' משה הורנשטיין. גיסו סיפר שנכנס לבית-חרושת לסוכר לדירקטור, שם סיפרו לו שהסוכר לא רתח, הדירקטור יצא ושם איזו אבקה, והסוכר רתח. אדמו"ר הרש"ב זכר את הסיפור ואמר לר' יעקב: מה שאומרים שהחשש הוא שמא טבלו לחם, זה הבל. כשהסוכר רותח החום הוא אלף מעלות, ואי אפשר כלל להתקרב אליו. אך באבקת סוכר קיים החשש, היות והוא מתייבש בשטח פתוח, יכול משהו ליפול לתוכו. אך בסוכר נוקשה אין חשש.

כשנעשה ר' משה הורנשטיין גיסו של אדמו"ר הרש"ב ונודע לו שאדמו"ר הרש"ב אינו משתמש בצוקער בפסח, לא הבין מדוע, כי היה לו בית-חרושת של צוקער וידע שאין בסוכר שום חשש. אף על פי כן חשב שיקח כלים חדשים, ובעצמו ישגיח על כל דבר באופן שלא יהיה מקום לחשוש. וכך עשה, והביא הסוכר לגיסו אדמו"ר הרש"ב בערב-פסח [אחר חצות היום], ומקודם ביאר לו אופן עשיית הסוכר שאין בו שום חשש, והוסיף שאף על פי כן התנהג בסוכר הזה בזהירות יתירה. ובעת דברו הבחין בפני אדמו"ר הרש"ב שככל שמסביר לו יותר שאין מה לחשוש, נעשים פניו יותר רציניים (ויותר ניכרת בהם הבעת אי-שביעות רצון). לבסוף שם את הסוכר על השלחן. אדמו"ר הרש"ב לקח חתיכה אחת ושבר אותה, ובאופן פלאי מתוך הסוכר נפל גרגיר חיטה.

בחסידות

מתיקות הצוקער וכדומה הוא מבחינת חסד שבחסד, ועל כן אין בכחו לקיים ולהעמיד מאכלים אחרים שלא יתקלקלו (בשונה מהדבש), לפי שהוא בבחינת ההתפשטות כטבע המים. ולכן הוא ממתיק דברים אחרים כמו מידת החסד.