ווארט (מכונה גם סעודת אירוסין[1], סעודת קישורי התנאים, או לחיים) הינה מסיבה חגיגית בתחום המשפחה המצומצם המציינת את הסכמת הצדדים של החתן והכלה להשתדך ביניהם.

מקור שמה של החגיגה הוא בשפת האידיש, ופירושה הוא 'מילה', והיא נקראת כך על שם התוכן שלה - שהצדדים נותנים את דברם ומחליטים לקיים את החתונה.

אצל חסידי חב"ד נושאת המסיבה ברובה אופי של התוועדות, ונהוג לעשות קנין סודר באמצעות הגבהת חפץ (גארטל, כיפה וכדומה) על ידי החתן והכלה והוריהם, בנוגע לחתונה[2].

הווארט

'ווארט' מן התורה מנין? בטקס קשרי השידוכים בין יצחק ורבקה את הפסוק[3]: "ויען לבן ובתואל מה' יצא הדבר", ו"דבר" הוא לשון "דיבור" - ווארט.

הרבי עורר שאין לקרוא לווארט בשם "אירוסין" אלא "ווארט", או "תנאים", או "חגיגת שידוכים" וכדומה, שכן ב"ווארט" נעשה אך ורק הסכם בעניינים הגשמיים, ועד החתונה אין שום עניין של אירוסין וקידושין[4].

סעודת הווארט

לאחר ההחלטה על השידוך מתאספים יחד שתי המשפחות, משפחת החתן ומשפחת הכלה, יחד עם חברים וידידים, ועושים מסיבה והתוועדות של שמחה. את מסיבת הווארט יש לערוך בצורה צנועה ומצומצמת

 בגשמיות, עם מעט מוזמנים, ואין לעשות מסיבה המונית הכרוכה בהוצאות רבות[5].

לדעת אדמו"ר הזקן זו סעודת מצווה, שניתן לצאת ידי חובה במזונות בלבד.

נהוג שהחתן חוזר על מאמר חסידות[6].

יש עניין לשלם דמי שדכנות בווארט, ועל כל פנים לא יאוחר מזמן החתונה.

קניין

בעת המסיבה נוהגים לעשות "קנין", על העניינים הגשמיים שבשידוך, כלומר החתן וכן הכלה, כל אחד ואחת לחוד, מרימים סודר, כגון מטפחת הניתנת על ידי הרב אל מול עדי הראיה, אך ההסכם נעשה רק בעל־פה – "מילה" (תרגום של "ווארט" מיידיש), ואין עושים תנאים ואין כותבים שטר[7].

זה שהתחייבויות ההורים חלים על אף שרק סיכמו את ההתחייבויות בפיהם בלבד ללא מעשה קניין, הוא רק כאשר אחרי זה אכן 'עמדו וקידשו' כדברי הגמרא; אך גם טרם שעמדו וקידשו, נהגו לערוך לאחר הדין ודברים בין הצדדים מעשה קניין שמטרתו להביע שהדין ודברים היה רציני ושאכן בכוונת הצדדים להינשא.

מנהג זה מוזכר לראשונה ב'תרומת הדשן'[8]: "קיבלו קניין סודר שיינשאו יחד, קרוב הדבר שלא עלה על דעתם מעולם שיגמרו הקידושין על ידי חליפין, אלא קנו זה מזה שלא יחזרו בהן כמו שעושים כמה פעמים שקונים זה מזה על ידי סודר דברים שאין הקניין נתפס עליהן . . אין צריך כלום לקניין אלא עושים אותה כדי להודיע שמה שאמר וקיבל עליו לעשות אינו בדרך שחוק והיתול". וכן כתב ב'בית שמואל'[9]: "וצריך לומר הא דעושין קנין במדינת פולין מן בעלי הדברים, אינו אלא לאמת הדברים".

שבירת צלחת

ואחר כך אם החתן ואם הכלה שוברות צלחת[10] עטופה העשויה מחרס, ואז קוראים "מזל טוב! מזל טוב!" ובקניין זה הם מקבלים על עצמם להינשא זה לזו וקובעים זמן חתונה.

ומהטעמים לשבירה:

א. למעט השמחה, זכר לחורבן ירושלים.

ב. לרמז בעת לאחר הקניין שכמו שלכלי חרס אין תקנה לאחר שבירה (שלכן שוברים כלי חרס דווקא ולא כלי זכוכית וכיוצא בזה), כן גם השידוך הוא מצב קבוע שיביא בעז"ה לנישואין ולבנין עדי עד.

ג. משום עין הרע[11].

ד. בכדי להבהיל את ציבור המשתתפים על ידי רעש השבירה ובכך שמחתם לא תהיה שלימה, וכעין הטעם הא'[12].

הערות שוליים

  1. ראו בהמשך הערך בכותרת 'הווארט' בנוגע לתואר זה.
  2. יש להיזהר שקבלת הקנין לא תהיה על החתונה עצמה, כי אם על דברים צדיים, כגון הגעה לחתונה במקום וזמן שיקבעו, וכדומה. כדי לא לתת תוקף הלכתי לקשר בין החתן והכלה, כפי הזהירות הרבה שהרבי מדריך שיש לשמור בתקופה זו, כגון הימנעות מהענקת מתנות בעלות ערך ישירות מהחתן לכלה, הימנעות מתמונות משותפות, וכדומה.
  3. בראשית כד, נ.
  4. שיחת שבת פרשת תשא תשל"ט. ועוד. עם זאת, ניתן למצוא מספר מכתבים יוצאי דופן בהם הרבי עצמו מכנה את החגיגה ואת הפעולה שלה בתואר 'אירוסין', ראו לדוגמא מכתב ה' מרחשון תשט"ז, נדפס בהוספה לקונטרס ועד הנחות בלה"ק י"ב כסלו תשפ"א.
  5. לקוטי שיחות, חלק יט, עמוד 510.
  6. אגרות קודש חלק יג, עמוד קלה.
  7. התקשרות, חוברת ע, ניצוצי רבי. שמחת עולם עמוד 41.
  8. סוף סימן רז.
  9. סימן נא ס"ק י.
  10. ראה הנישואין כהלכתן חלק א, עמוד קב. התקשרות ושמחת עולם שם.
  11. ישמח לב עמוד ל"ב.
  12. שדי חמד אספת דינים ז, יב.