קריעת ים סוף

ציור המתאר את קריעת ים סוף

קריעת ים סוף הוא מאורע ניסי שהתרחש בתאריך כ"א ניסן (שביעי של פסח), ב'תמ"ח כחלק מתהליך יציאת בני ישראל ממצרים. במאורע זה נבקעו מי הים סוף ונעמדו כחומה, ועל ידי כך נמלטו בני ישראל מהמצרים, אלו טבעו בים לאחר שחזר ונסגר עליהם.

פרטי המאורע

לאחר שפרעה שילח את בני ישראל מארץ מצרים, נהפך לבבו, והחליט לרדוף אחריהם. ומכיון שה' שינה את מסלולם של בני ישראל במסעם אל ארץ ישראל, מצאו את עצמם נרדפים על ידי מצרים, מבלי יכולת להמלט לבד מלהכנס לים.

עם ישראל נחלקו אז לארבע קבוצות "אחת אומרת ליפול לים, ואחת אומרת לשוב למצרים, אחת אומרת לעשות מלחמה כנגדם, ואחת אומרת נצווח כנגדם" אך משה דחה את דברי כולם. נחשון בן עמינדב משבט יהודה, קפץ למים מתנועת בטחון בה' שיעשה להם נס, ואחריו קפצו כל שבטו. בזכות הקידוש ה' שעשה, זכה שבטו למלוך על עם ישראל, וכמו שמתואר בפסוקים "בצאת ישראל ממצרים . . הים ראה וינס . . הייתה יהודה לקדשו, ישראל ממשלותיו".

ה' ציוה למשה להרים את המטה ולנטות את ידו על הים, ועל ידי כך נבקעו המים לי"ב חלקים, חלק אחד עבור כל שבט, ובשעה זו נבקעו כל המים בעולם. בני ישראל נכנסו לים, ולאחר שיצאו (באותו צד בו נכנסו), ה' הטביע את המצריים בים, שנכנסו אחרי היהודים. כשראו היהודים את הנס שאירע להם אמרו את שירה הידועה בשם "שירת הים".

קריעת ים סוף בחסידות

בתורת החסידות, קריעת ים סוף, היא התבטאות של ענין כללי ורוחני שאירע באותה תקופה שבין יציאת מצרים לקבלת התורה. ולכן מזכירים אותה בכל יום בתפילה. אך שוללת את הסברא לומר שקריעת ים סוף הייתה עבור הצלת בני ישראל שהרי הרבה דרכים למקום להצילם. ובמיוחד שבני ישראל יצאו באותו הצד בו נכנסו.

בקיעת הצמצום

תכליתה של יציאת בני ישראל ממצרים (לבד מהצלתם משעבוד מצרים), הייתה בשביל לקבל את התורה. אחד הדברים העיקריים שפעל מתן התורה בעולם, היה ביטול הגזירה לפיו עליונים לא יכלו לרדת למטה ותחתונים לא יכלו לעלות למעלה - הגשמיות לא התחבר עם הרוחניות באופן אפקטיבי, ובמתן תורה התבטלה הגזירה. מתחיל בכך שה' ירד על הר סיני, ומשה עלה אל ה'.

כהכנה לביטול הגזירה וקבלת התורה, הייתה קריעת ים סוף. ים הוא משל לספירת המלכות, שכונסת בתוכה את כל האורות וגילויים של הבורא שבעולם האצילות – עולם האלקות, הנקרא מהסתכלות שלנו עלמא דאתכסיא, ועוצרת בעדם מלירד לעולמות בי"ע – עולמות הנבראים, הנקרא עלמא דאתגליא. בקיעת הים מסמל את בקיעת הצמצום בין העולמות.

הצורך לקרוע את הים לי"ב חלקים הוא מפני שי"ב השבטים שבעולם הבריאה קשורים לי"ב גבולי אלכסון שבאצילות, לכן בזמן שהם מתחברים, נעשה התחברות בי"ב דרכים.

אופן ההתחברות

באופן התחברות האורות של אצילות, עם עולמות בי"ע, ישנם שתי שיטות:

לשיטת הזהר הנשמות שבבי"ע התעלו למדריגת נשמות שבאצילות. יסוד השיטה היא בדברי הפסוק "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים".

לשיטת האריז"ל התחברות האצילות עם עולמות בי"ע הייתה להיפך - נשמות שבאצילות נולדו והתגלו בעולמות בי"ע. שיטה זאת מסתדרת עם לשון הפסוק "הפך ים ליבשה".

אמנם בחסידות מבואר שנקודת ב' האופנים הוא אחד. ושבאמת ב' האופנים נכונים, וההתחברות נעשית בב' האופנים.

ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל

חז"ל אומרים "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל", ו"אפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה על הים".

הסיבה לכך שכולם השיגו השגה אלוקית נעלית כל כך, ואצל כולם היה זה בשווה הוא משום שבשונה ממתן תורה, ההמשכה שהייתה בקריעת ים סוף, לא הייתה לפי עבודת משיגי הגילוי, ועל כן לא הייתה סיבה שתשתנה ההשגה בין אדם לחבירו.

בקיעת נהר פרת לעתיד לבוא

בהפטרה שקוראים באחרון של פסח מנבא הנביא את מאורעות העתיד לבוא: "והחרים ה' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר בעים רוחו והכהו לשבעה נחלים והדריך בנעלים.". כשם שבדרך לקבלת התורה הוצרך להיות בקיעת הצמצומים, כך גם לעתיד לבוא, כדי לקבל את הגילויים החדשים, כולל הדרגא החדשה בתורה – תורה חדשה, יהיה קודם בקיעת נהר פרת. כמה שינויים קיימים בין תיאור קריעת ים סוף לבין בקיעת הנהר לעתיד לבוא.

עיקר ההבדל הוא שלעתיד לבוא ימשך לנו דרגא נעלית יותר מכפי שהיה במתן תורה, שאז התגלתה רק תורת הנגלה שנמשכה מעולם האצילות לעולמות בי"ע. ולעתיד לבוא תיתגלה התורה בצורה של גילוי העצם, ובשביל זה יצטרך להבקע גם הצמצום שבין עולם האצילות למה שלמעלה מאצילות הפסק זה הוא צמצום באופן של מחשבה (מה שאין כן ים הוא צמצום באופן של דבור), ומשל למחשבה הוא הנהר הזורם תמיד כמו המחשבה.

ארבעת הכתות

בעבודת ה'

הרבי מבאר שד' הכתות מסמלים ד' דרגות בעבודת ה': ישנם כאלה שרוצים ליפול לים - התורה והקדושה, ולא להתעסק עם עניני העולם הזה. ישנם כאלה שמוכנים לשוב מצרימה – ולפעול בעולם, אך הנצחון מול העולם נחשב בעיניהם כעבודת פרך מייאשת. וישנם כאלה שנלחמים עם מצרים – מתוך ידיעה שכח הקדושה גוברת על העולם. והאופן הטוב ביותר הוא אלה שמתפללים – הם אינם נלחמים ומשתמשים בכשרונותיהם, אלא תולים הכל בה' ובעזרתו.

בהזדמנות אחרת מבאר הרבי, שד' הכתות בהם התחלקו בני ישראל בדרכם לקבל את התורה, הם ארבעה דרכים בעם ישראל, להפך את המנגד לקדושה, ועל ידי כך להביא שלום בעולם – כתכלית התורה:

נפול לים: מכיון שה' ציווה שבני ישראל הם עבדי ה' ולא עבדי מצרים, היה חיוב למסור את הנפש כדי לא לעבור את ציווי ה'. אופן השלום בדרך זו, הוא על ידי החלשת התוקף שישנו למציאות העולם כאילו היא שולטת על היהודי.

נחזור למצרים: כת זו לא הסכימה שיש למסור את הנפש, מכיון שאז לא תושלם כוונתו של ה' שהם יהיו בני חורין. אלא חשבו שרצון ה' הוא לחזור למצרים כדי להשלים את הציוי "ונצלתם את מצרים". אופן השלום לפי שיטה זו היא בהפיכת המנגד למסייע.

נעשה עמהם מלחמה: כת זו חששו לקיום התכלית של קבלת התורה ולכן היו מוכנים ליפול לים, או לשוב למצרים, כיון שהמצריים היו עלולים לשעבדם שוב כעבדים, ולכן סברו שהפתרון הוא להלחם ולבטל את ההתנגדות של מצרים לקבלת התורה. אופן השלום באופן זה הוא על ידי מלחמה וביטול מציאותו של המנגד.

נצווח כנגדן: כת זו סברה שכדי לבטל את המנגד אין צורך במלחמה, אל די שיתפללו אל ה' כנגדן. אופן השלום באופן זה הוא על ידי שדבקים בה', שהוא למעלה מלהיות שייך לכל מציאות מנגד.

שירת הים

ערך מורחב – שירת הים

פתיחת השירה על ידי משה

בגמרא מובא שישנם שלש שיטות באופן אמירת שירת הים, שיטת אחת היא שעל כל מה שאמר משה ענו היהודים "אשירה לה'". שיטת שנייה היא שכל דבר שאמר משה, חזרו ואמרו אחריו. שיטה שלישית היא שמשה פתח את השירה, אך את שאר השירה אמרו כולם יחד.

הרבי מבאר את הצד השוה בין השיטות, שהשירה נפתחה על ידי משה רבינו, כדי ששירת הים תהיה באחדות גמורה של בני ישראל, וזה נעשה על ידי משה - נשיא הדור, שהוא כולל בו את הדור כולו, ובזה ישנם שלש אופנים, אופן אחד הוא שאין העם מבטא את מציאותו כלל, ורק עונים אשירה, אופן שני הוא שהאחדות ניכרת גם בתוך מציאותם, כשאומרים בעצמם כמו משה, ואופן שלישי הוא שניכר ההתאחדות בין משה לישראל כששניהם אומרים יחד.

וכפי שמתאר האור החיים: "שיאמרו שירה יחד בלא בחי' השתנות והפרדה עד שיהיו כאיש אחד הגם היותם רבים ונתכוונו יחד ועשו כן ואמרו אשירה לשון יחיד כאילו הם איש אחד שזולת זה היו אומרים נשירה".

השתתפות הנשים

בפרט מסוים בשירת הים נראה שהשמחה אצל הנשים (ובראשן מרים הנביאה) הייתה גדולה משל האנשים, בכך שדוקא הנשים יצאו עם תופים ומחולות, והסיבה לכך היא משום שגם הצער של הנשים הייתה גדולה יותר מצד הגזירות שהיו על ילדיהם במצרים.

אך למרות זאת, עדיין ניכר בשירת הים, שעיקר השירה הייתה של האנשים, ובמיוחד כשמייחסים זאת אל שירת דבורה בה העיקר היה שירת אשה. הרבי למד מכך שכמו שבמצבם של בני ישראל במדבר – מחוץ לביתם, העיקר היה הגברים, ורק בתקופה שבני ישראל היו בביתם בארץ ישראל, אז היו הנשים עיקר, כן צריך להיות בכל בית יהודי, שדברים הקשורים לחוץ שייכים לאיש ודברים הקשורים לבית שייכים לאשה.

רמז לתחיית המתים

בתחילת שירת הים כתוב "אז ישיר משה", ובגמרא למדו מזה שכתוב "ישיר" בלשון עתיד, הוכחה לכך שיהיה תחיית המתים.

הסיבה שתחיית המתים מרומזת דווקא בשירת הים הוא משום שבזמן קריעת ים סוף התגלה דרגא של ה' בו הוא היה הוה ויהיה כאחד, ובשירת הים היה כלול השירה של לעתיד לבוא בתחיית המתים.

הסיעם בעל כרחם

בפסוק המתאר את אשר אירע לאחרי קריעת ים סוף כתוב "ויסע משה את ישראל מים סוף" ומובא על כך במדרש שמשה היה צריך ל"הסיען בעל כרחן".

הסיבה שנסיעתם מים סוף הייתה נחשבת בעל כרחם, הוא משום שלפי הבנתם של בני ישראל הם היו מחוייבים להשאר כדי להשלים את הציווי "ונצלתם את מצרים", ובפרט שמצוה זו הייתה בגדר ההלכתי של מצוה עוברת, הדוחה אפילו מצות לימוד תורה (ואצלם – מתן התורה בעצמה).

בחסידות מבואר שבתוך כל רכוש מצרים היו ניצוצות קדושה רבים שהיו צריכים בירור, וכיון שעבודת הבירורים היא עיקר חשוב בעבודת ה', והיא תכלית בריאת העולם, שיהיה לה' דירה בתחתונים, לכן עזיבתם את עבודת הבירורם הייתה שלא כפי הבנתם בעבודת ה', וממילא נחשב אצלם כהכרח.

שלימות של יציאת מצרים ומעין לעתיד לבוא

בריחת בני ישראל מידי המצריים לא באה לשלימותה עד קריעת ים סוף כשראו כל ישראל שמצרים "מת על שפת הים" ולכן כתוב בתוספתא ש"צריך להזכיר יציאת מצרים . . וקריעת ים סוף", ומוסבר הסיבה לכך משום ש"השלמת הגאולה הייתה בקריעת ים סוף".

עם זאת היה במיתת המצריים מעין מה שיהיה בגאולה, כשאת רוח הטומאה ה' יעביר מן הארץ. מטעם זה מוזכרים בשירת הים נבואות הקשורות עם זמן הגאולה ותחיית המתים.

עד כדי כך אמרו חז"ל שהיו בני ישראל באותו דור ראויים שתהיה גאולתם גאולה נצחית, ורק בגלל שהרגיזו את ה' במדבר לא זכו לכך.

יש מאין

בתורת הנגלה משמש קריעת ים סוף כדוגמא ל"דבר קשה", משום שהיה נס גדול ביותר. ואף שהיה כדוגמתו בבריאת העולם כשאמר ה' "יקוו המים", בכל זאת לא היה אז שינוי במים עצמם ורק שינוי במיקום, ואילו בקריעת ים סוף הפכו המים עצמם ליבשה.

ביאור אדמו"ר הזקן

בשער היחוד והאמונה מביא אדמו"ר הזקן את קריעת ים סוף כדוגמא לענין של יש מאין, לגבי הפרט שכל חידוש צריך לנוכחות מחדשו באופן תמידי, כמו שהיה בקריעת ים סוף, כשעמידת המים כנד וחומה נעשה על ידי "רוח קדים כל הלילה", ואם הרוח הייתה מפסיקה היו המים חוזרים וניגרים כטבעם.

בהתרחשות הנס - יש מאין היו ב' שלבים: בשלב הראשון המים "ניצבו כמו נד נוזלים" – צבורים וכנוסים במקום אחד, ובשלב השני פעל הרוח קדים, נס גדול יותר כשהמים נעשו בעצמם בטבעם כחומה.

בביאור הצורך ב"רוח קדים" לאחרי שטבע המים כבר השתנה לטבע החומה מביא הרבי שני ביאורים: לפי הרמב"ן היה זה כדי להטעות את המצריים שיחשבו שהמים עומדים מהרוח. אופן אחר הוא שבתוך הרוח קדים היה מלובש כח של קדמונו של עולם, שבכוחו נעשה נס וחידוש זה.

אמנם אדמו"ר הזקן הסתייג ואמר שבריאת העולם הוא חידוש יש מאין גדול יותר מקריעת ים סוף. הסתייגות זו מבוארת בחסידות בשני אופנים: לפי ביאור אחד, כיון שעצם ההגדרה של חומר המים אינו מחייב שיהיו נוזלים, אלא זה עצמו דבר נוסף על מהות המים, לכן העמדת המים הוא אינו חידוש של מציאות חדשה, אלא רק החלפה לטבעו הקודם. לפי ביאור אחר החידוש בקריעת ים סוף אינה גדולה כל כך משום שטבע זה של עמידה כחומה אינה רעיון חדש לגמרי, אלא היא כבר קיימת באבנים וחומות.

ראו גם

• שביעי של פסח
• בקיעת הנהר

לקריאה נוספת

• סידור עם דא"ח שער חג המצות.
• המשך והחרים תרל"א.