פיקוח נפש

פיקוח נפש הוא גדר הלכתי המתאר מצב בו יהודי נמצא בסכנת מוות.

דוחה את כל התורה

"	מפתגמי אדמו"ר הזקן: אין לנו כל השגה עד כמה יקר בעיני ה' יתברך גוף של יהודי.	"
– מתורגם מהיום יום, כט' אלול.

בגמרא מובא שאין דבר העומד בפני פיקוח נפש אלא עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים אך שאר מצות התורה נדחים כשבאים במקום שיגרום סכנה.

המקור בכללות לדין זה הוא מהפסוק "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" ודרשו חז"ל "וחי בהם ולא שימות בהם", היינו שחיי אדם חשובים יותר מקיום המצוות.

וכן פסק הרי"ף בספרו בלשון המוכר: "פקוח נפש דוחה את כל התורה כולה חוץ מעבודה זרה גלוי עריות ושפיכת דמים".

שבת

ערך מורחב – פיקוח נפש בשבת

לגבי הלכות שבת ישנה התייחסות מיוחדת לכך שהם נדחים במקרה פיקוח נפש, והוא הכלל המובא בגמרא "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". מקור כלל זה נדרש מהפסוק "ושמרו בני ישראל את השבת". ביטוי המובא בגמרא בענין זה: "תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת".

הרבי מציין שיחודייותו של דחיית השבת במקום פיקוח נפש ניכר גם ברמב"ם שמביא את דין דחיית השבת בהלכות שבת, ואינו מביאו במקום שמדבר בשאר דברים הנדחים במקום פיקוח נפש.

הרבי מבאר שישנו חילוק מהותי בין דחיית השבת לדחיית שאר המצוות - מבחינה הלכתית, שבשאר מצות פיקוח נפש דוחה את המצוה משום שהיא גדולה וחשובה ממנה, מה שאין כן בשבת נעשית מותרת לכתחילה ונעשית כמו יום חול. לכן ישנו מקור מיוחד עבור דחיית השבת, המלמדנו שחילול השבת עבור הצלת יהודי אינה חילול שבת כלל אלא להיפך, חילול זה הוא חלק משמירת שבת, מכיון שענין השבת הוא לבטאות "כי אות היא ביני וביניכם", וכשהתורה מצוה להציל חיי יהודי, הרי זה מראה את הקשר והבחירה של הקב"ה ביהודים.

עוד מבהיר אדה"ז בתניא, שהסיבה לכך שפיקוח נפש אינו דוחה את המצות עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וכן דוחה את שאר מצות התורה, אינו בגלל שהמצות האחרות קלות ביחס לשלשה מצות אלו, אלא זהו גזירת הכתוב. ומוכיח זאת משבת, שלמרות שחומרתה היא כחומרת שלשה מצות אלו, מכל מקום נדחית במקום פיקוח נפש.

הסיבה שלא נדרש מסירות נפש

ערך מורחב – מסירות נפש

בחסידות מבואר, שהסיבה לכך שבתורה שבכתב לא כתוב ציווי למסור את הנפש הוא משום ששרש התורה שבכתב היא בספירת החכמה, וכמאמר הזהר "אורייתא מחכמה נפקת", וכיון שממסירות נפש אינה התנהגות שעל פי טעם ודעת, אינה מצווה בתורה. אמנם הרבי מסביר שזהו רק ביאור למה אין מצוה של מסירות נפש כמצוה בפני עצמה, אך זה שאין חיוב מסירות נפש מצד חומרת כל מצוה מצד עצמה, לזה צריכים את הלימוד של "וחי בהם". אמנם שרש נשמות ישראל הוא למעלה משרש התורה, וכדברי המדרש "שני דברים קדמו לעולם, תורה וישראל, ואיני יודע איזה מהם קדם, אומר אני ישראל קדמו". ולכן יש כח לנשמות ישראל למסור את הנפש אף שאינם מצוים על כך.

"פיקוח נפש דוחה את כל התורה" רשות או חיוב

נחלקו הפוסקים האם מותר הלכתית, לאדם "להחמיר" ולקיים מצווה שאינה משלושת המצוות החומרות אף שהדבר כרוך בפיקוח נפש, או שאסור לו הלכתית לקיים מצוות אלו במצב פיקוח נפש.

אפילו בשביל רגע אחד

מסופר שפעם אחת מקרובותיו של אדמו"ר האמצעי, זקנה בת למעלה מתשעים חלתה, וכולם ראו שהגיע זמנה למסור נשמתה למי שקיבלה ממנו, והיה זה בשבת קודש, והביאו רופא, ומאחר ובליובאוויטש לא היה בית מרקחת, הורה הרבי האמצעי לשלוח מיד עגלה לדוברובנה ולהביא משם את סמי המרפא שרשם הרופא. רמז לו אחד מהנוכחים, שכולם הרי רואים שהגיע זמנה, ומדוע צריך להתעסק כל כך ועוד בשבת קודש? ענה לו הרבי האמצעי: אינם יודעים את התענוג למעלה כשהנשמה נמצאת בגוף אפילו רגע אחד נוסף, ומחוייבים לעשות כל מה שיכולים.

יציאת הניצוץ מידי הקליפות

דברים האסורים מן התורה נקראים "אסורים" שזהו מלשון קשורים, משום שהניצוץ שבדבר קשור בידי ג' קליפות הטמאות, ואינם יכולים לעלות ולהיכלל בקדושה, אמנם בזמן שהדבר נדחה מפני פיקוח נפש – כותב אדה"ז שהדבר נעשה היתר גמור

ומסביר הרבי, שאין זה שבשעת סכנה יוצאת הניצוץ של ג' קליפות הטמאות ומתחלף עמו ניצוץ אחר של קליפת נוגה, שאיך יוכל פעולה מוגבלת של אדם לשנות את מקור חיותו של הדבר, אלא השינוי שנעשה הוא שאותו הניצוץ אלוקי שנקרא ג' קליפות הטמאות משום שלא הרגיש את היותו ניצוץ אלוקי - כתוצאה מכך שהיה מקושר בידי החיצונים, במקום של פיקוח נפש ניתר מקשרו, ומרגיש את היותו ניצוץ אלוקי, ואותו מעלה ומברר.

מצוה בגדול

בנוגע לדחיית שבת משום פיקוח נפש מובא בגמרא "ואין עושין דברים הללו, לא על ידי נכרים ולא על ידי כותיים אלא על ידי גדולי ישראל". ובמשמעות "גדולי ישראל" נחלקו הפוסקים, אם הכוונה לשלול ילדים שהם קטנים. או הכוונה לאנשים הגדולים בחכמה משאר פשוטי העם, וכפי שכתב הרמב"ם: "גדולי ישראל וחכמיהם", וכן כתב אדה"ז: "על ידי ישראלים גדולים בחכמה ולא על ידי הדיוטות ונשים". ואחד הטעמים לכך כתב, הוא להורות הלכה למעשה ברבים.

הרבי סיפר בכמה הזדמנויות שפעם אחת אדה"ז, בעודו מתפלל תפילת יום כיפור פשט את טליתו, והלך לביתה של יולדת שהייתה בקצה העיר, ונשארה לבדה בביתה לאחר שכל בני ביתה הלכו לבית הכנסת, והוא הרגיש בכך שהיא צריכה עזרה, והלך וקצץ עצים, ובישל מרק והאכיל בעצמו את היולדת.

הרבי הוסיף פעם, שאת סיפור זה שמע מחותנו אדמו"ר הריי"צ, תוך שהוא מוסיף ש"בזמנו חסידים לא נהגו לספר סיפור זה", אך הרבי התבטא על כך (תרגום מאידיש) ש"הוא וודאי ידע שלא אוכל להתאפק, ובמוקדם או במאוחר אני אעשה רעש גדול מזה, נראה לי שכבר סיפרתי זאת פעם, אך אם לא היה מזה רעש עד עכשיו, מספר אנ זאת עכשיו עם הרעש".

בהזדמנות אחרת ביאר הרבי שהצלת נפש מישראל דומה לדין "העוסק במצוה פטור מן המצוה", שטעם דין זה הוא משום שבכל מצוה יש חלק השווה בכל המצות, ומצד פרט זה נפטר מכל שאר המצות. וכמו כן הוא בנפשות ישראל, מכיון שבכל יהודי ישנו חלק ועצם אחד השווה בכל יהודי (שלכן נאמר ש"המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא"), לכן אין הבדל איזה סוג יהודי הוא הניצל, ולא איזה סוג יהודי הוא המציל, כיון שכל ההצלה מיוסדת על חלק השווה בין כל היהודים.