פרשת שלח לך

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
גרסה מ־22:19, 3 במרץ 2021 מאת חלוקה בוט (שיחה | תרומות) (החלפת טקסט – "{{הערות שוליים|}}" ב־"{{הערות שוליים}}")
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרשת שלח לך היא הפרשה הרביעית בספר במדבר (מפרק י"ג פסוק א' עד פרק ט"ו פסוק מ"א).

הפרשה בקצרה

  • ראשון - אנו מוצאים את בני ישראל במרחק שלושה ימים מהארץ המובטחת - ארץ ישראל, ואז ביקש העם לשלוח מרגלים כדי לבדוק את הארץ אליה פניהם מועדות. משה השיב להם שאין צורך בכך, כיון שהקב"ה הבטיח להם שהארץ טובה, אך ה' נתן רשות לשלוח את המרגלים לארץ. רש"י כותב שלא במקרה נכתבה הפרשה מיד לאחר פרשיית לשון הרע שנאמרה בפרשה הקודמת (בהעלותך), וזאת על מנת להזהיר את המרגלים שלא לחזור על הטעות. אך בעקבות מעשי המרגלים ועם ישראל, היה על העם כולו להסתובב במדבר במשך ארבעים שנה לפני שנכנסו לארץ ישראל.
  • שני - מתחיל עם סיפור המרגלים. הם אכן נכנסו לארץ, וכפי שרש"י מספר, כלב היה היחיד שפרש מהם והלך לחברון להתפלל על קברי האבות על כך שחבריו לא יצליחו במזימתם. המרגלים כרתו אשכול ענק של ענבים ונשאו אותו במוט, וכך חזרו ממשימתם לאחר ארבעים יום. האמת היא שהסיור היה אמור לקחת שמונים יום, אלא שהקב"ה ידע שעל כל יום הוא יעניש את בני ישראל להישאר שנה נוספת במדבר, ועל כן קיצר את הליכתם כדי לקצר בעונש. המרגלים חזרו למקום חניית העם במדבר ודיווחו שבמקום ארץ זבת חלב ודבר הם מצאו ארץ שלא ניתן לכבוש כלל. כלב בן יפונה לעומתם הזכיר לכולם כיצד משה חצה את ים סוף והוריד להם את המן מן השמים וכיון שכך, אין דבר בלתי אפשרי. את דבריו סיים בכך שאין מה לפחוד כלל. אך למרות זאת בני ישראל טענו כי מוטב להם לחזור למצרים, והעבירו את הלילה בבכיה. אותו לילה היה ליל תשעה באב, והקב"ה אמר שהיות ובני ישראל בכו באותו לילה ללא סיבה, הוא אכן ימצא סיבה בעתיד לבכיה לדורות בלילה זה, ואכן בית המקדש הראשון והשני, שניהם נחרבו בליל תשעה באב, ועל כך אנו בוכים מידי שנה.
  • שלישי - כלב בן יפונה ויהושע בן נון, ממשיכים בדבריהם לעם ישראל ומנסים לשכנעם לבטוח בה' שיביא אותם לארץ טובה, ארץ זבת חלב ודבש. הם גם מפצירים בעם שלא לדבר נגד ה' ונגד משה, אך דבריהם נופלים על אזנים ערלות והעם אף מנסים לרגום אותם באבנים. בשלב זה מתגלה כבדו ה' בענן וה' שואל את עם ישראל עד מתי ימשיכו בני ישראל לא להאמין לו, גם לאחר כל המופתים שעשה. ה' מציע להרוג את כל העם, ולהקים עם חדש מצאציו של משה, אך משה מצידו אומר כי זה ייראה גרוע בעיני המצריים, שהקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים רק על מנת להרוג אותם במדבר. משה מתחנן מהקב"ה לסליחה ומחילה, והקב"ה מחליט שהדור הזה לא יכנס לארץ ישראל, אלא יסתובב במדבר ארבעים שנה. הדור כולו למעט כלב ויהושע, ימותו במדבר סיני, כעונש על כך שלא האמינו בה' והאמינו לדברי המרגלים.
  • רביעי - ה' אומר כיצד יתרחש העונש. כל האנשים שנספרו על ידי השקלים, שהינם בני עשרים ועד בני שישים שנה, ימותו במדבר. בעוד הנשים ובני שבט לוי, וכן כלב ויהושע, וכמובן הילדים הקטנים לא ימות, אלא יסתובבו ארבעים שנה ואז יכנסו לארץ המובטחת. עשרת המרגלים שדיברו רע על הארץ, ימותו במיתה משונה. קבוצת אנשים התחרטה על חטאם וקמו בבוקר המחרת בנסיון ללכת ישירות לארץ ישראל. משה הזהירם שלא לעשות זאת כיון שהקב"ה לא עימם, אך הם לא שהו לאזהרותיו, אך העמלקים יצאו למלחמה עימם והם נהרגו כולם.
  • חמישי - הקב"ה ציוה את ההלכות של נסכים של יין ושמן המגיעים עם כל קרבן.
  • שישי - התורה ממשיכה עם מצוות פרטיות. התורה נותנת את המצוה להפרשי חלה, שהינה אחת משלושת המצוות השמורות לנשים (ביחד עם הדלקת הנר ונידה). לאחר מכן נותנת התורה ציווי למקרה של עשיית עבירה על ידי הקהילה כולה, בעקבות טעות של הרבנים וראשי העדה, כאשר התיקון הוא הבאת קרן, ובכך יכפר ה' על החטא.
  • שביעי - התורה נותנת את האפשרות לכפרה על עבירה שנעשתה על ידי יחיד בשגגה וכן במזיד. התורה מספרת על יהודי שנמצא מקושש עצים בשבת. רש"י כותב שהייתה זו השבת השניה לאחר שניתן הציווי על שמירת שבת, ומכאן שרק שבת אחת נשמרה כהלכתה על ידי כל בני ישראל. על כך אומרת הגמרא שבאם ישמרו כל בני ישראל שתי שבתות כהלכלן, מיד יגיע משיח. הנושא האחרון בפרשתנו הוא הציווי של לבישת הציצית על ארבעת כנפות הבגד.

בתורת החסידות

הרבי מליובאוויטש אומר[1] שיש ללמוד מכאן הוראה נפלאה בעבודת האדם לקונו: הרי בזמן ההוא היו ריבוי אנשים בבני ישראל, ועד למשה ואהרן עם שבעים הזקנים וכו', ומכל מקום חילול השבת שנעשה על ידי אדם אחד בלבד נחשב ל"גנותן של ישראל" כולם! והטעם לזה הוא כי תפקידם של כל אחד מישראל הוא לוודאות שלא יהיה יהודי שיכול לבוא לידי דבר בלתי רצוי, ולכן חטא של יהודי אחד בלבד נחשב ל"גנותן של ישראל", כל העם כולו, כי מזה ראי' שלא פעלו מספיק בדבר זה. ואם במדת פורעניות הדברים אמורים, הנה כ"ש וק"ו שכן הוא במדה טובה, שהרי "מדה טובה מרובה ממדת פורעניות"[2], שכאשר יהודי אחד עושה דבר טוב, הרי זה מביא כבוד וזכות לכל ישראל כולם. וכמו שכאשר האדם אינו עושה כל שביכלתו שלא יחטא חבירו הרי זה נחשב לגנותו שלו, כן הוא גם במדה טובה, שכאשר עוזרים ליהודי אחר לעשות איזה דבר טוב, הרי זה מוסיף יוקר וכבוד וזכות גם אליו, ומוסיף בזכותן של כל ישראל.

קישורים חיצונים

הערות שוליים

  1. שיחות קודש תשמ"א ח"ג עמ' 733 ואילך
  2. סוטה יא, א