פרשת ויגש

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
גרסה מ־02:49, 27 באוקטובר 2020 מאת חלוקה בוט (שיחה | תרומות) (החלפת טקסט – " {{הערה|" ב־"{{הערה|")
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרשת ויגש היא הפרשה האחת עשרה בספר בראשית (מפרק מ"ד פסוק י"ח עד פרק מ"ז פסוק כ"ז).

הפרשה בקצרה

הקדמה: בפרשה הקודמת, פרשת מקץ, יהודה אמר ליעקב אביו, שהוא מוכרח לקחת את אחיו בנימין ולהורידו למצרים. יהודה נתן לו את ההבטחה שלו והתחייבות אישית להחזיר את בנימין לאביו בחיים. בסוף הפרשה, במצרים, יוסף לוקח את בנימין לעבד, אחרי שהאשים אותו בשוד.

  • ראשון - יעקב ניגש קדימה לדבר עם יוסף על מנת שישחרר את אחיו בנימין.
  • שני - יהודה ממשיך לדבר עם יוסף אודות אחיו בנימין. הוא אומר שאם בנימין לא יחזור עם אחיו, יעקב אביהם ימות. יהודה מציע שיוסף יקח אותו בתור עבד במקום בנימין. בשלב זה יוסף לא יכול יותר לעצור את עצמו, וסוף סוף מגלה לאחריו שהוא אחיהם יוסף. הוא מרגיע אותם שלא יצטערו על כך שמכרו אותו למצרים, כיון שכתוצאה מכך הוא - במשרתו הרמה - יכול לכלכל את משפחתו בשנות הרעב.
  • שלישי - יוסף מפציר באחיו למהר לעלות אל אביהם המתגורר בארץ כנען, ולהביאו למצרים אל ארץ גושן, שם ידאג יוסף לכל מחסורו. לבסוף נופל יעקב על צוארי אחיו - ובעיקר על צוואר בנימין, והוא פורץ בבכי.
  • רביעי - יוסף שולח את אחיו עם עגלות מלאות בכל טוב ארץ מצרים. הם מגיעים לאביהם ומספרים לו שבנו יוסף עדיין חי והוא השולט על ארץ מצרים. בתחילה הוא איננו מאמין להם, אך כאשר הוא רואה את העגלות הוא מאמין כי יוסף חי.
  • חמישי - יעקב אוסף את כל בני משפחתו והם יורדים למצרים לראות את בנו האהוב יוסף. בדרכם דרומה, בבאר שבע, יעקב מקבל הבטחה מהקב"ה שבמצרים הוא יהיה לעם רב, ושלבסוף ה' יחזיר אותו משם (רש"י מציין שההבטחה היא על כך שעצמות יוסף הועלו לקבורה בארץ ישראל).
  • שישי - יעקב שולח את בנו יהודה לרדת ראשון למצרים לפני שאר המשפחה, על מנת להקים שם ישיבה. יוסף מגיע לפגוש את אביו, לאחר שלא ראו אחד את השני במשך עשרים ושתיים שנים, ויעקב חשב שיוסף מת. יוסף מכין את אחיו לפגישה עם פרעה, ובפגישה מציע להם פרעה לגור בארץ גושן.
  • שביעי - תושבי מצרים ליוסף לקנות אוכל במהלך שנות הרעב. בתחילה הם נתנו לו את כל כספם, לאחר מכן הם שילמו בבקרם, וכאשר גם הבקר אזל שילמו בקרקעותיהם. לבסוף הם מכרו את עצמם בתמורה לאוכל. בנתיים, בארץ גושן פרו בני ישראל ביותר.

בתורת החסידות

בלקוטי שיחות[1] מבואר שיש לבאר דיוק לשון הכתוב, שאמר יוסף אל אחיו "אל אבי" לשון יחיד, ולא "אבינו" לשון רבים, כפי שהיה צריך להיאמר לכאורה. בדיבורו אל אחיו מדגיש יוסף שעליהם למהר ביותר בהבאת יעקב למצרים, "מהרו ועלו" "ומהרתם והורדתם". והטעם למהירות זו הוא מפני שכ"ב השנים שלא ראה יעקב את יוסף היו "כנגד כ"ב שנה שלא קיים יעקב כבוד אב ואם"[2]. ומעתה, מכיון שכ"ב שנים אלו נסתיימו, לכן תבע יוסף למהר ולהביא את אביו, כי ברגע שנסתיים זמן העונש אין להמשיך תקופה זו אפילו לרגע אחד, על דרך לשון רז"ל "לא עכבם אפילו כהרף עין"[3]. וזהו מה שאמר יוסף "אבי" ולא "אבינו", שבזה רמז להם שהמהירות קשורה עם מצוות "כיבוד אב" – עם זה שהוא רצה כבר לקיים מצוות כיבוד אב - "אבי", דבר שלא היה יכול לעשות במשך כ"ב שנים, בגלל העונש שקיבל יעקב על שלא קיים מצוות כיבוד אביו.

קישורים חיצונים

הערות שוליים

  1. חט"ו עמ' 390
  2. לשון רש"י וישב לז, לד ד"ה ימים רבים, וראה גם רש"י ישן ס"פ תולדות
  3. ראה רש"י (ממכילתא) בא יב, מא