מגילת אנטיוכוס

מגילת אנטיוכוס (מכונה גם בשם מגילת חנוכה, מגילת בני חשמונאי, ומגילה יוונית) הינה מדרש אגדה מתקופת הגמרא שלא נכלל עם כ"ד ספרי הקודש, המספר את אירועי חג החנוכה.

כתיבת המגילה ותוכנה

הגמרא במסכת יומא פוסקת, כי מגילת אסתר היא "סוף כל הניסים שניתנו לכתוב".

אף שחכמי ישראל לא סמכו את ידיהם על מגילה זו, נכתבה 'מגילת אנטיוכוס' בשפה הארמית, המספרת בקיצור את השתלשלות אירועי חג חנוכה (בצורה מעט שונה מהסיפור כפי שהוא מופיע בספרי המכבים ובספר 'קדמוניות היהודים').

רבי סעדיה גאון חיבב מגילה זו מאוד, תרגם את המגילה ללשון הקודש ולערבית, קבע שהיא חוברה כבר בימי החשמונאים, הוסיף לה הקדמה והעיד שבימי קדם היתה מנוקדת ומפוסקת לפסוקים ופרשיות ומוטעמת בטעמי המקרא, ואף הביא ממנה ראיות בספרי ההלכה שלו.

התייחסות רבותינו נשיאינו

הרבי מסביר, שהטעם לכך שמגילה זו לא נכללה בכ"ד כתבי הקודש ולא קבעו לקרוא בה בחג החנוכה (בשונה מחג הפורים) הוא מכיון שמהותו של חג החנוכה הוא להאיר את החושך דווקא, דבר המתבטא בעיקר בכך שמדליקים את החנוכיה דווקא לאחר שתשקע החמה ודווקא על פתח ביתו מבחוץ. מסיבה זו גם נקראת המגילה על שמו של אנטיוכוס הרשע, כדי לסמל את השייכות של החג עם המקומות הכי חשוכים ורחוקים מאור הקדושה, ואפילו בין אומות העולם.

לקריאה נוספת

• נתן פריד, בתוך: מנהגי ישראל (שפרבר) חלק ה', עמודים 102-113.
• אנציקלופדיה תלמודית, ערך 'חנוכה' עמוד שסא.