ענווה

ענווה היא מידה טובה, שהאדם אינו מחזיק את עצמו ליש כלל, אלא מחזיק את עצמו בביטול הישות ואינו מחזיק מעצמו, ובמידה טובה זו נשתבח משה רבינו עליו השלום, ככתוב: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה".

העניו יודע מעלות עצמו, ויודע שהמעלות הללו הם חשובות ביותר, אך להיותו מכיר את האמת אינם חושבם למעלה ומדריגה שלו, שמכיר את האמת שכל ענין הטוב שיש לו אינו מצד עצמו כי אם מה שבא בירושה מאבותינו, ולא עוד אלא שעושה חשבון בנפשו שאילו היו אלו הכוחות אצל אחר אפשר שהיה מגלה את הכוחות יותר.

ענווה פסולה

ופלגשו ושמה ראומה, פירש הבעש"ט שהכוונה לענוה פסולה, שמתגאה בענוה שלו ורוצה להראות שהוא עניו. וזהו "ופלגשו", ענוה פסולה הנק' פלגש, ושמה "ראו מה", ראו שאני במדריגות ובחינת "מה". ותלד את טבח, עי"ז היצה"ר טובח אותו.

ועל ענין ענוה פסולה זאת, משל מהבעל שם טוב לאחד שהיו לו כל המעלות ומדות משובחות, אלא שהיה בעל גאוה גדול. ואמרו לו העולם, הרי יש לו כל המעלות משובחות, אלא שיש לך חסרון זה שאתה בעל גאוה, התלמד עצמך להיות עניו ושוב לא יחסר לך שום מעלה. ועשה כן, והתלמד להיות עניו... ופעם אחת הקניטו אדם אחד, אמר לו, שוטה שבעולם מה אתה חשוב לנגדי, כיון שאני עניו ג"כ א"כ לא יחסר בי שום מעלה....

ממעלות מלך המשיח

גם ממעלות המשיח הוא שיהיה עניו, דהגם שיהיה בתכלית הגדלות, וילמוד תורה עם האבות ומשה רבינו, בכל זה יהיה בתכלית הענווה והביטול ללמוד גם עם אנשים פשוטים.

עובד - עניו

על עובד להיות עניו, ולא שפל, בעוד ששפל עסוק כל הזמן בצער על מעמדו ומצבו, הרי שעניו, למרות שיודע ומכיר במצבו האמיתי, מנסה כל הזמן להתרומם יותר בעבודת ה', על ידי יגיעה. זהו עניינו של עובד, להכיר במצבו הרוחני, ועם זאת כל הזמן לנסות להתרומם מעלה מעלה בעבודה, מתוך יגיעה.