משתה ושמחה (פורים)
משתה ושמחה הינה המצווה העיקרית של חג הפורים. קיום המצוה הוא בעיקר בסעודת הפורים שעיקרה בצהרי יום הפורים, אך באופן כללי חיוב המצווה הוא לשתות ולשמוח במשך היום כולו, שנקרא "ימי משתה ושמחה".
בהלכה
חובת משתה ושמחה היא לסעוד את סעודת פורים, ואף שגם בליל פורים יש להרבות בסעודה - אין יוצאים ידי חובה אלא בסעודה ביום הפורים. סעודה זו יש לערוך לאחר תפילת המנחה (כדי שלא ישתכר וישכח להתפלל). מתחילים מבעוד יום (ויש לאכול לפחות כזית), ויכול להמשיך בליל מוצאי פורים, ואומר "על הניסים" בברכת המזון.
דעות שונות האם חובה לאכול פת בסעודה זו, וכן בשר[1].
מנהג ישראל, וכן הוא מנהג חב"ד, לאכול בסעודה זו "קרעפכין". כן נהוג לאכול ביום זה אוזן המן.
בתורת הרבי
חיוב "משתה ושמחה" שונה משאר מצוות הפורים בכך שהוא אינו מסתכם בקיום המצוה פעם אחת, אלא הוא חיוב הנמשך לאורך כל היום, כיון שכל מהות היום היא "יום משתה ושמחה"[2].
השתיה "עד דלא ידע"
אמרו חז"ל[3]: "מיחייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" [-חייב אדם להתבסם בפורים, עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי]. וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך.
בפירוש "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", יש מפרשים שהכוונה היא שיגיע בשכרותו למצב בו לא יוכל לחשב שלמילים "ארור המן" יש אותה גימטריא כמו "ברוך מרדכי".
השתיה "עד דלא ידע" בחסידות
עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, מבואר בחסידות שמדובר בבחינה עליונה כל כך שאי אפשר להשיגה בידיעה והבנה גרידא. והיינו שיגיע למצב נעלה כל כך, שרואה גם בענין "ארור המן" את אותה כוונה אלוקית שב"ברוך מרדכי", היינו להפוך את הדברים הבלתי רצויים לטוב וקדושה[4].
תקנת המשקה בפורים
| ערך מורחב – תקנת המשקה |
בנוגע לתקנת המשקה, המגבילה את שתיית המשקה והיין לכמות מצומצמת, הורה הרבי כמה פעמים שתקנה זו בתקפה גם בפורים; לאידך, היו התבטאויות מהרבי כמה פעמים מהן אפשר להבין שבפורים מותר לשתות ללא הגבלות.
התוועדות אצל הרבי
הרבי נהג לערוך את ההתוועדות בפורים במוצאי היום, בשעה 9:30, והסביר שזאת בשביל לאפשר לחסידים לערוך את הסעודה במחיצת משפחתם ורק לאחר מכן להגיע להתוועדות. באחת השנים[5] הסביר שעובדה זו שהקהל מקיימים את החיוב להתבסם "עד דלא ידע" ולצאת מההגבלות כבר בביתם, ולאחר מכן נאספים שוב להתוועדות זו, מוכיחה שבהתוועדות צריכים וישנו הכח להגיע לדרגה למעלה מדרגה בתוך היציאה מההגבלות גופא. עוד נימוקים ודיבורים מהרבי על קביעות ההתוועדות במוצאי הפורים ועוד: פורים י"ט, ואולי עוד...
הרבי נהג לומר מאמר דא"ח, ולעשות מגבית עבור "קופת רבינו" בהתוועדות זו[1]. כן נהוג היה לנגן את הניגון "הופ קוזאק"[6].
פעמים רבות הורה הרבי בהתוועדות זו לומר לחיים ולצאת מההגבלות לקיים "עד דלא ידע", והביע את חוסר שביעות רצונו מכך שהקהל שרוי עדיין בהגבלות... כמו כן בדרך כלל הורה שמאן דהוא מהקהל יתנדב להוציא את הציבור ידי חובת השכרות "עד דלא ידע"[7]. פעם אחת (?) אף הורה להשלים את הענין בשבת שלאחר פורים[8].
עם זאת דיבר הרבי פעם[9], שבנוגע לכמות השתיה בפועל מספיקה אפילו טיפה אחת להביא את האדם למצב של "עד דלא ידע", אם הוא רק מבטל את מציאותו.
שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים ריקים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ==הערות שוליים==
- ↑ 1.0 1.1 ספר המנהגים.
- ↑ "ש חלק ז' שיחת ויקרא ג'.
- ↑ מגילה ז, ב.
- ↑ לקו"ש ח"ז, דבר מלכות תשא בהערה, ועוד.
- ↑ פורים מ"ה.
- ↑ שיחת פורים תשל"ב.
- ↑ שיחות פורים תשי"ב (ושם הורה שהבחורים יצאו ידי חובה בכלים קטנים, אך יש למחות בשאר הקהל שאינם מתבסמים). תשט"ו (ושם, בהמשך השיחה, דיבר בלהט על כך שצריכים לשכוח על כל הענינים והחשבונות הגשמיים וגם הרוחניים, ולהגיע ל"עד דלא ידע"). תשט"ז (ושם פנה לכמה מהמשתתפים שיתנדבו לכך, ואחר כך פנה לרבים והורה להם לומר עוד ועוד 'לחיים', ובכוסות גדולים). תשח"י (ושם פנה לרבים ותבע מהם לקיים "עד דלא ידע", וכן בעצמו אמר לחיים פעמים רבות, והתבטא: "אולי הייתי אוחז כבר ב"עד דלא ידע", אבל אתם מעכבים אותי"...). תשי"ט. תש"כ (ושם סיים ההתוועדות באמירתו: "אלו שנתחייבו בברכה אחרונה – יברכו ברכה אחרונה. אלו שרוצים להמשיך ההתוועדות – תבוא עליהם ברכה. אלו שהם במעמד ומצב ד"עד דלא ידע" – ימשיכו... עד כי יבוא משיח, בעגלא דידן"). ועוד...
- ↑ ש"פ תשא תשמ"ה
- ↑ שיחת פורים תשי"ז, והזכירה באגרת קודש מכ"ג באדר שני באותה שנה.