ראובן דונין
החסיד המשפיע הרב ראובן דונין נולד בבית של שומרי מצוות. הוריו התגוררו בבני ברק. לימים הוא מצא לעצמו דרך בחיים, ממנה הגיע אל חיפה האדומה, שהיתה אז סמל של מפא”י על כל המשתמע: עבודה, חלוציות, חיים ללא עול תורה ומצוות וגם אנטי-דת.
ראובן עבד אז כטרקטוריסט, הוא הכשיר קרקעות לקראת בניית מאות שיכוני מגורים ברחבי הארץ. הוא סייע לבניית מפעלים, סלל שטחים לפרדסים ושדות, ובעצם עסק בכל עבודה מתבקשת. את לילותיו בילה עם חברים עד השעות הקטנות של הלילה; חיים ללא עול.
הקשר עם חב"ד
בשלב מסוים עבר אחיו הצעיר, הרב אברהם דונין יבדלחט”א, ללמוד בישיבת תומכי תמימים לוד. באחד מפגישותיהם ביקש האח הצעיר מראובן שיסתכל בדף כלשהו שהביא. ראובן סירב, אולם לאחר תחנונים ניאות. כבר בהתחלה המילים תפסו את לבו “אור אין סוף” “יש מאין”, אלו היו המושגים שראה לראשונה והוא התחבר אליהם מהרגע הראשון.
המילים הללו הגיעו בזמן הנכון אל חייו, שכן אז החל להרגיש רוויה מעבודתו, מחלוציותו ומבילוייו. הוא הרגיש שהגיע הזמן לנסות אורח חיים שונה. בתחילה ביקר בישיבות שונות, בהן שהה תקופות קצרות, אך לא מצא בהן מרגוע לנפשו והוא חזר אל הטרקטורים והשופלים במחצבות בהן עבד. הכמיהה למשהו אחר, פנימי יותר, הלכה והעצימה, ובאחד הימים עזב את הטרקטור כמו שהוא, וחזר לבית הוריו “אני רוצה ללכת ללמוד בחב”ד” אמר לאביו, שלא אהב את הרעיון.
לבסוף נסעו השניים לפרדס בלוד, שם שכנה הישיבה. המשפיע הרב שלמה חיים קסלמן נתן מבט בוחן בצעיר שנכנס ל’זאל’ עם מכנסי חאקי קצרים ובלורית גבוהה. ראובן חש כי זה רגע המבחן שלו, והוא הבטיח כי יעשה כל מה שיאמרו לו. הוא התקבל.
כמו זרם מים שוטף שפרץ סכר, כך הרגיש ראובן באותם ימים. הוא ישב ושקד בהתמדה בלימוד התורה. הוא הספיק ללמוד עוד דף גמרא ועוד דף; עוד מאמר חסידות ועוד מאמר. התמדתו היתה לשם דבר עד שהמשפיע העיר לו באחת ההתוועדויות שלא יקבל גאווה מהשגיו כיון שאין זה אלא ב”אתערותא דלעילא”.
הפגישה הראשונה עם הרבי
בשלב מסויים, הרגיש כי ההתעוררות הנפשית העצומה שאחזה בו החלה להירגע. כמעט נעצרה, והוא ששמע רבות בישיבה על הרבי, רצה לנסוע לרבי כדי למלא את המצברים. ר’ שלמה חיים לא הסכים לכך בקלות, והוא שאל אותו אם כבר סיים ללמוד את כל הספרים, שהוא חושב שיש לו זכות לנסוע לרבי.
בסופו של דבר קיבל את האישור, גייס את הכסף בעבודתו בטרקטור, ויצא לדרך.
הוא הגיע לקראון הייטס ביום שישי קייצי. למחרת - בשבת - הלך רגלית משכונת וויליאמסבורג עד קראון הייטס, וכך הגיע לתפילת שחרית. בראיון שהעניק לפני מספר שנים לגיליון כפר חב"ד (י”א ניסן תשנ”ב) סיפר על פגישתו הראשונה עם הרבי מלך המשיח: “עמדתי בין האנשים וראיתי ברור את כל ההנהגה. אני זוכר את הרושם שהרבי עשה עלי: כזה מין מלך, אריה; היה בו הוד, קדושה, אבל יחד עם זאת המראה היה פשוט אצילי... עטוף בטלית שלו, יושב לבד ליד השולחן - ולא יכולתי להסיר ממנו את העינים. אני זוכר שכמה פעמים המבטים שלנו נפגשו, והיום אני חושב שההתנהגות הזו שלי בעת התפילה לא היתה דבר נכון - כי באחת היחידויות עם הרבי, הרבה זמן אחרי-כן, כשהרבי הסביר לי איזה עניין, השתמש בדוגמא של מחשבות זרות בתפילה, וכשאמר את זה חייך אלי - והיתה לי הרגשה שהוא מדבר על הרגעים שבהם עמדתי כמין גולם, והבטתי בו בעת התפילה...”.
זו היתה הפגישה הראשונה של הרב דונין עם הרבי - פגישה שהובילה בעקבותיה פגישות רבות נוספות, בהן זכה מהרבי ליחס חם ומיוחד שרק חסידים מעטים זכו.
היחידות הראשונה
חצי שנה שהה ר’ ראובן בבית חיינו, שם חש כפשוטו שזה המקום ממנו הוא יונק את חיותו: “ראיתי את הרבי יום-יום. וכשלא ראיתי אותו הזיתי אותו. הייתי נשכב בצהריים לנוח, והוא היה ישר מופיע. לא היה לי בעולם שום דבר חוץ מהרבי, מהלימוד ומהתפילה”, הוא מתאר.
אל היחידות הראשונה שלו נכנס כחודש ימים לאחר בואו ל770. וכך הוא מתאר את אותה יחידות ראשונית שהעמידה אותו על הרגליים: “ביחידות הראשונה נקשרתי אל הרבי. לא רק עכשיו - תמיד קשה לי לדבר על הנושא הזה . . גם אם אינני זוכר הכל בוודאות, דבר אחד אני יודע: כמו שהדף שאחי נתן לי עשה בי הרגשה שדבריו אמת, בפגישות עם הרבי קרה לי דבר הרבה יותר חזק. קרה שמה משהו שהיום אני חושב ששגיתי בו.
“הרבי פתאום שאל אותי אם אני מבין במכוניות - ברכב כבד - ואני בטפשותי התרגשתי ונבהלתי מהשאלה, כי זכרתי את מה שר’ שלמה חיים הסביר לי, שהדבר הראשון שזוכים לשמוע מהרבי ב”יחידות” הראשונה זה הדבר שנוגע לכל החיים. נבהלתי מזה שהרבי אומר לי כאילו היעוד שלי בחיים זה שאהיה מכונאי... אינני זוכר עם עניתי ומה עניתי, אני רק זוכר שכעבור זמן קצר הרבי שואל אותי למה ביקשתי להיכנס אליו ליחידות, ואני התחלתי לבכות. אני לא יודע למה. אני חושב שהרגשתי בצורך פנימי לפרוק את כל המטען שהצטבר אצלי כל חיי... ואז שאל אותי הרבי למה אני בוכה, וברגע הראשון לא ידעתי מה להגיד לו, אבל אז פתאום אמרתי שלא באתי לאמריקה אלא אליו לישיבה, והוספתי שהייתי רוצה ללמוד כמו שצריך וכו’. הרבי התבונן בי ואמר: “כיוון שהוציא עניניו אל הקדושה” והמתין כמה רגעים ואחר כך המשיך: “אם כן, תשב ותלמד ובעוד כמה חודשים נתדבר”.
“הרגשתי ששווה לחיות בשביל הבן-אדם הזה. הרגשתי שהמבט שלו יודע מה קורה עוד לפני הדיבור, וההרגשה הזו שהוא יודע הכל גמרה אותי. אחרי עשרות שנים זכיתי לשמוע מהרבי שליט”א שלא צריך לפרט את החטאים, אבל הנוכחות של הרבי עוררה בי צורך עז לפרט לפניו את כל תולדות חיי ולבקש דרך תשובה והדברים פרצו ממני. התוודתי על הכל וביקשתי בגמגום שהרבי יציע לי דרך תשובה ותיקון.
“הרבי הניח לי לסיים, ואז אמר: “קודם כל יעלה על דרך התורה ומצוות בשמחה ובטוב לבב, ולאחר מכן נדבר על התשובה”.
“לקח לי שנים להבין את הדברים האלה לעומק. מפעם לפעם הייתי מזכיר לו ביחידויות שהוא הבטיח שידבר איתי על תשובה, וכנראה שבכל אותן שנים לא הבנתי על מה אני בכלל מדבר ומה אני מבקש ממנו. אני חושב שרק כעבור עשרים וחמש שנה, ב”יחידות” שהייתי בשנת תשמ”ב, ביארצייט של הרבנית חנה אמו של הרבי, הרבי ראה שאני מוכן. הוא הסביר לי בפעם הראשונה את עניין התשובה...”.
אהבת אב לבנו
זו היתה היחידות הראשונה של ראובן, ומאז זכה ליחידויות רבות, רבות מהן לא ‘רשמיות’. באותה תקופה, בשנת תשח"י, הוא היה נכנס פעמים רבות לרבי והיה מציע את ענייניו השונים. הוא חש קירבה מיוחדת אל הרבי, והרבי, כאב אל בנו, השיב לו אהבה יתירה. “איך ידעתי שאני יכול להכנס ככה לרבי? - כשהוא היה רואה אותי ברחוב או בפרוזדור, הוא פשוט נתן לי את ההרגשה הזו. הוא נתן לי להבין שאם אני רוצה אני יכול להכנס אליו עכשיו. למרות שזו היתה תופעה מאד נדירה, כי אף אחד לא היה נכנס אל הרבי סתם כך, מתי שרצה. אצלי משום מה זה היה מאד טבעי. כי הרגשתי שאם הוא בשבילי הכל, זה לא יכול להיות אחרת ואין בעיה לגשת אליו...”.
לפעמים היה ראובן עומד לאחר תפילת ערבית במקום בולט כדי שהרבי יבחין בו, והיה יוצר קשר עין עם הרבי. לעתים היה מבחין בכעין ניד ראש, או בזיק של הבנה בעיניו של הרבי, ואז היה נכנס אל קודש הקודשים פנימה, שם היה מציע לפני הרבי שאלות שונות לגבי חייו, או בסדר הלימוד, ובכלל הרבי דאג לו כדאגת אב לנו.
שליח הרבי בחיפה
לאחר חצי שנה חזר הרב דונין לארץ, לא לפני שקיבל שליחות מהרבי להמשיך בעבודתו בטרקטור במקום “שיראו אותך מה שיותר אנשים”.
מכאן ואילך החל בתקופה חדשה בחייו. בכל בוקר היה נוסע אל מחצבה באזור חיפה, שם היה עובד על הטרקטור שלו. הוא לא אהב את העבודה, ושאף לחזור לחיים החסידיים אותם הספיק להכיר כה מקרוב, אולם חזקה עליו בקשתו של הרבי לפעול במקום הזה.
ברבות הימים למד כי דמותו של חב”דניק חבוש בכיפה, עטור בזקן ארוך, עובד בטרקטור במחצבה, עושה רושם עז על אלפי אנשים שעברו במקום. זו היתה אטרקציה אמיתית שדיברה אל אלפי אנשים.
בין כה וכה הציעו לו לשידוך את מרת רבקה לבית זוננפלד מירושלים, והשניים הקימו את ביתם על אדני התורה והחסידות, לא לפני שזכו לשפע ברכות מהרבי.
ביתו היה “בית חב"ד” אמיתי, עוד לפני שהמושג הזה הפך למוסד. ביתו שבשכונת ותיקי ההסתדרות בחיפה, היה פתוח לעשרות ומאות צעירים תושבי האזור שבאו לשוחח עמו בענייני אמונה וחסידות. רבים מבעלי התשובה שעשו את צעדיהם הראשונים בעולמה של היהדות, היו מוצאים בביתו - ביתם; שם היו אוכלים, ישנים ולומדים, כאשר ה”עזר כנגדו”, מרת רבקה ע”ה, היתה מקבלת את כולם במאור פנים ובסבלנות רבה.
בשעות הערב הוא היה מרבה לצאת לקיבוצים או לבסיסי צבא, שם היה משוחח בענייני השקפה וחסידות עם השומעים שהתלקטו סביבו. והוא, בשפה הפשוטה והישירה, מחוספסת, היה כובש את לבבות השומעים. הוא היה מדבר אליהם בגובה העיניים, ובעיקר - מתוך הלב.
ואכן, השפעתו על הסביבה היתה עצומה. במשך השנים קירבו ר’ ראובן ורעייתו אלפי צעירים ליהדות. מאות מהם הפכו לחסידים יראי שמים. הוא לא היסס מלהכנס לשיחה גם עם ה”גרעינים הקשים” של השמאל. פעם אף הזמין לביתו קבוצה של צעירים מהליגה לכפייה דתית. היום חלקם הורים למשפחות חסידיות.
מהפכת התשובה שחולל ר’ ראובן מדהימה ומעוררת השתאות. הוא עצמו העיד באמת האופיינית לו כי “אינני יודע אם קירבנו מאות או אלפים. אני חושב שזה הגיע לממדים גדולים. אינני מנהל רישום. הם פזורים היום בכל קצווי תבל. אני יודע שבכל מקום בעולם יש בעלי תשובה שלנו”.
בבית משפחת דונין היה כסא מפואר ומלכותי, מיוחד ושמור עבור הרבי. ר’ ראובן לא ידע חוכמות, ולאחר ששמע פעם מהרבי כי הוא יבוא יחד עם המשיח לארץ הקודש, שאלו האם יבוא גם לחיפה, והרבי השיב: אם ירצה השם, אבוא גם לחיפה, והוסיף: זה יכול להיות אפילו מחר...
כשר’ ראובן חזר לחיפה, החליט שאם הרבי יבוא לעירו, בוודאי ירצה לבקר בביתו-בביתם, ועל כן צריך להכין לו כסא ראוי.
מפיץ נאמן של בשורת הגאולה וזהות הגואל
ברבות השנים עזב ר’ ראובן את עבודתו בטרקטור. אחד הפעולות הראשונות שר’ ראובן היה עושה עם בעלי התשובה שהתקרבו היה לשלוח אותם אל הרבי, בהסבירו כי האור הגדול שם כבר יעשה את רוב העבודה, וכך אכן היה, כפי שמעידים תלמידיו הרבים.
בשנים האחרונות עזב את חיפה והתגורר ברחובות, אך המשיך לעמוד בקשר הדוק עם העיר ותושביה, שרבים מהם נמנים על מכריו. הוא שימש כמשפיע בישיבת חב"ד רמת אביב.
בעשור האחרון, מאז החל מבצע משיח וביתר שאת, לאחר שהרבי עודד את שירת ה“יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”. ר’ ראובן, כחסיד ומקושר בכל לבו ונפשו, ידע כי זהו רצונו האמיתי של הרבי, וכך אף היה מפרסם בכל מקום. הוא עצמו ענד על דש בגדו וכובעו סמל, דגלון קטן, של משיח. אם לא די בכך, הוא אף היה מסתובב עם שקית מלאה בסמלים שכאלה ומחלק לכל מי שרק קיבל על עצמו לענוד אותם. הוא הסביר זאת באומרו כי המילה “משיח” הכתובה על ה'דגלון' מסמלת את האמונה הטהורה בה מאמין כל יהודי ללא קשר לפרטים הנוספים. "משיח - בלי פשעטלאך וסיסמאות נוספות".
בכינוס גדול לקבלת פני משיח שהתקיים באולם הסינרמה בחודש אדר בשנת תשנ"ה, הזמין ר’ ראובן את הרבי אל המעמד הנאדר בקודש.
פטירתו
בשבת האחרונה לחייו, שבת י"א מנחם אב תשס"ב שהה בחיפה לרגל העליה לתורה של נכדו, בן לחתנו הרב ירון בר-זוהר. לשבת זו הגיעו בני המשפחה מכל רחבי הארץ ומחו”ל.
כדרכו מדי שבת, הוא התוועד ארוכות, ובשעה 5 אחה”צ, עם סיום ההתוועדות באולם ישיבת חב”ד, אמר לנוכחים כי הוא חש ברע והתמוטט. צוות של מד”א שהגיע למקום ניסה לבצע בו החייאה במשך 40 דקות אולם הוא השיב את נשמתו לבוראה.
בהלווייתו שהתקיימה במוצאי-השבת השתתפו המונים, בהם: כל שלוחי הרבי מה”מ מאזור הצפון, רבני ערים, מנהלי מוסדות, מאות ממקורביו ובני המשפחה. נטמן לצד רעייתו בבית העלמין בחיפה.
משפחתו
הרב אליהו דונין, נורט מיאמי פלורידה ארה"ב.
- חתנו הרב ירון בר זוהר - שליח הרבי בחיפה.
- הרב יוסף יצחק דונין - קראון הייטס.
- הרב יהודה דונין - מנהל בית חב"ד בשכונת אחוזה בחיפה.