התנגדות לחסידות
ההתנגדות לחסידות החלה עם התייסדות תנועת החסידות על ידי תלמידי הבעל שם טוב ותלמידי המגיד ממזריטש, ובראשם אדמו"ר הזקן - מייסד חסידות חב"ד. ההתנגדות לחסידות יצרה מחלוקת בקנה מידה גדול בין החסידים למתנגדיהם, והחלה בעקבות הטעיה של עסקנים שלא נמנו על עדת החסידים. לאחר שלושה דורות של מחלוקת - שככו הדי המחלוקת תקופה ארוכה, אך בדור האחרון הוחזרו שוב על-ידי אנשים מחרחרי ריב ומחלוקת, והמחלוקת הפכה להיות "שלא לשם שמיים".
מניע ההתנגדות
ההתנגדות בתחילת התהוותה היתה "לשם שמיים". הסיבה להתנגדות לתנועת החסידות היא בשל העובדה כי היא התגלתה לרבים לאחר תקופת משיח השקר שבתאי צבי ימ"ש. לכן, כשהתגלתה תנועת החסידות היו שחששו כי תנועה זו הינה עוד תנועה בדוגמת תנועת השבתאיות. טענה נוספת הייתה שהחסידות הינה קבלה, אותה אסור ללמד אלא ליחידי סגולה.
כמו כן באותה התקופה הסתובבו שמועות רבות שהחסידים אינם יראי שמיים ואינם מקפידים על קיום המצוות כנדרש.
עובדה מרכזית נוספת שעוררה את ההתנגדות, היתה כי החסידות העלתה את ערכם של היהודים פשוטי העם, שעד אז היו חסרי ערך לעומת תלמידי חכמים. טענת ההתנגדות היתה כי על ידי קירוב היהודים הפשוטים נעשה זלזול בתורה.
ההתנגדות בתחילתה
בתחילת תקופת החסידות, ריכז "וועד ארבע הארצות" את החרם נגד החסידים.
גם הגר"א - הגאון רבי אליהו מוילנא - יצא נגד החסידות והחסידים, וזאת בשל טעות שהוטעה על ידי המתנגדים. מסופר שכמה מן המתנגדים נשבעו בפני הגר"א שהחסידים אכלו ושתו בתשעה באב ורקדו עם ילדה. האמת שעמדה מאחורי שבועתם היתה, כי תשעה באב חל באותה השנה בשבת (וממילא האכילה והשתיה מותרים), ואחד החסידים רקד כשילדתו התינוקת היתה על ידיו.
פעולות ההתנגדות
ההתנגדות החריפה עד כדי כך שיצא כרוז נגד החסידים שיינם הוא יין נסך ופיתם פת עכו"ם ואסור להתחתן איתם.
מההתנגדות לחסידות נפצעו חסידים. אחד מהסיפורים הידועים הוא סיפורו של הרשב"צ מהעיר שווינציאן, שקיבל מכות איומות על היותו חסיד.
כחלק מההתתגדות גם הלשינו המתנגדים על אדמו"ר הזקן ובכך גרמו למאסרו על ידי הרוסים בעוון בגידה, סיפור שהגיע לסיומו בי"ט כסלו.
תגובת החסידים
בזמן המגיד ממזריטש רצו תלמידיו להטיל חרם על המתנגדים אך לאחר התערבות אדמו"ר הזקן הדבר נמנע.
אדמו"ר הזקן כתב מיד לאחר מאסרו לא לעשות למתנגדים דבר.
ההתנגדות בדורנו
בתחילת דרכה של החסידות היה מקום לחשש שהתגובות בעקבות הקמתה יביאו לירידה בקיום התורה והמצוות, ומחלוקת זו היתה "לשם שמיים". אך לאחר כל השנים שעברו מאז, ניכרת פעולתה של החסידות על החסיד ועל המושפעים מהתנהגותו, ותנועת החסידות גרמה להוספה בקיום התורה והמצוות, אין להתנגדות סיבה אמיתית, וניצני המחלוקת הקיימים כיום הינם "שלא לשם שמיים", ואינם שייכים למחלוקת העתיקה בין החסידים למתנגדיהם.
באחד ההזדמנויות כתב הרבי:
במה שכתב אודות מתנגדים - אין כאלו בתוככי בית ישראל, שאפילו אלו המתנגדים בדיבור, זהו רק מחסרון ידיעה, וכשמבארים להם הענינים כמו שהם לא רק שפוסקים התנגדותם אלא שגם נעשים לאוהבים ואוהדים ומסייעים, ואין הדבר תלוי אלא בהמעורר שיהיו דבריו בחיות ויוצאים מהלב שאז יפעלו פעולתם
— אגרות קודש כרך ט"ז עמ' קמ"ח
בזמננו ישיבת פּוֹניבָז' שהינה אחת מהישיבות הליטאיות הגדולות הייתה במשך שנות הממי"ם מעוז של מלחמה ברבי, בעידוד אחד מראשי הישיבות שם. מאז התמתנה גישתם לחב"ד ועד שבחודש אלול תש"ע התקיים בישיבה ביקור של הרב דוד מאיר דרוקמן שהתוועד עם הבחורים. בהזדמנות נוספת התוועד הרב שניאור זלמן גופין באופן ספונטני בישיבה שהתקבל בשמחה על ידי בחורי הישיבה.
מתנגדים
מתנגד הינו השם אותו לקחו לעצמם אלו המתנגדים לחסידות.
שם זה קיים כבר מתקופת אדמו"ר הזקן, כאשר אז כינו המתנגדים את החסידים בשם "חסידים" וממילא קיבלו הם את השם "מתנגדים לחסידות".
קישורים חיצוניים
- המודיע פרסם בהבלטה, המתנגדים שרפו את הדפוס - כתבה באתר שטורעם מתוך שבועון כפר חב"ד.
- עלילת י"ט כסלו תשט"ו - שניאור זלמן ברגר בשבועון בית משיח -
