המבול
המבול היה שיטפון מים רותחים שהוצפו בכל שטח העולם (חוץ מארץ ישראל) כדי לאבד את כל הנבראים שחטאו בעבירות חמורות, כמפורש בפרשת נח.
על פי תורת החסידות כמבואר בשיחות אדמו"ר הזקן[1], המבול לא היה רק אמצעי להמית את הנבראים, שהרי היה אפשר באופן אחר, אלא שימשה גם כעין מקווה, שמורכב מארבעים סאה מים, על ידי שהמים היו בעולם ארבעים יום. למרות שהנבראים וודאי לא נטהרו, שהרי נאבדו משני העולמות וכמאמר רז"ל "דור המבול אין להם חלק לעולם הבא", הכוונה היא שהארץ נטהרה.
הרבי מוסיף גם ידוע שהמקווה היא עניין שנעשה בניין חדש (שלכן טובלים בין ערב שבת לש"ק וזהו עניין טבילת גר), ולכן הוצרך המבול לעולם כמקווה לקראת בניית העולם מחדש.
לכן גם נימוחו ג' טפחים של עומק המחרישה, כי גם הארץ הוציאה פירות שלא ממין הזריעה, שהוא עניין זנות.
לכן גם נאסרו נח ובניו בתשמיש המיטה, למרות שנח היה אסור מפני שהיו אלו שנות רעבון וצרה, הרי שבניו היו מותרים לכאורה שהרי היו חשוכי בנים, אלא שגלוי וידוע לפניו שכיוון שהסיבה שמותר גם בשנת רעבון הוא שמא תתעבר, ובשנים אלו וודאי לא תתעבר, כיוון שהיה זמן של היפך "לשבת יצרה"{{הערה|1=רשימות הרבי חוברת ג'עמ' 67.
הערות שוליים
- ↑ תורה אור נח ח.