מגילת רות

מגילת רות היא אחת מחמשת המגילות שבתורה שבכתב.

שם המגילה

מגילת רות נקראת על שמה של רות, ולא על שמה של גואלה וייבמה - בועז, למרות שהוא היה אדם חשוב יותר לכאורה, נשיא העם היהודי בעת ההיא. בכך מודגשת חשיבותה הנפלאה של אשה, כאשר היא מנצלת ומתווה את כוחותיה לנאמנות למשפחתה ולעם היהודי, היא בונה בזאת את יסודות הבית היהודי "כרחל ולאה", ובכל היא מניחה אתה יסוד לגאולה השלימה.

המנהג לקרוא את המגילה בשבועות

נוהגין לקרות מגילת רות בשבועות שהוא זמן מתן-תורה, כדי ללמוד שלא ניתנה תורה אלא על-ידי יסורין ועוני, כמו שהיה לרות כשנתגיירה, ואין מברכין כלום על קריאת מגילה זו. מהטעמים לכך ש"נוהגין לקרות מגילת רות בשבועות"58 - "לפי שדוד המלך ע"ה מת בעצרת והקב"ה ממלא שנותיהם כו', ובודאי בעצרת נולד, ומגילת רות נכתב לייחס דוד".ואף שאין מנהגנו כן – הרי זה רק בנוגע לקריאת מגילת רות בגשמיות, אבל בודאי שישנו הענין עצמו כו'.

הקשר בין מגילת רות לעצרת

מובא במדרש רות: "ומה ענין רות אצל עצרת . . ללמדך שלא נתנה תורה אלא ע"י יסורין ועוני".

וכן מובן מלשון המשנה "כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, וכל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני". ולכאורה, למה לא נאמר מה סופו של "המקיים את התורה מעושר"? ומזה משמע, שברובא דרובא אין מציאות כזו, וכלשון המדרש: "לא נתנה תורה אלא ע"י יסורין ועוני". הגישה ללימוד התורה צריכה להיות מתוך ביטול. צריך לידע שהתורה היא חכמתו של הקב"ה, ואילו הוא בשכלו – מצד עצמו אין לו שום שייכות לזה. ועד שמצינו אפילו בנוגע למשה רבינו, ש"בתחילה הי' למד תורה ומשכחה, עד שניתנה לו במתנה".

כאשר לומד תורה ואינו מבין – אין לו להתפלא על כך, שכן, למה יוכל להבין את התורה? איזו שייכות יש לשכל אנושי להשיג חכמתו של הקב"ה?! אדרבה: החידוש הוא בכך שלמרות זאת נתן הקב"ה את התורה במתנה למטה. ולכן, כדי שיוכל לקבל ולהשיג את התורה – צריך להתפלל להקב"ה.

על דרך זה מצינו בזהר, שרב המנונא סבא, למרות שהיה לו לחם לאכול, לא היה אוכל עד שהתפלל על מזונו. ולכאורה, בשעה שהאוכל ערוך ומוכן לפניו על השולחן – מה שייך לבקש שהקב"ה יתן לו, הרי כבר יש לו? והביאור בזה – שקודם שמתפלל להקב"ה אין האוכל שייך אליו, כך, שאין לו אוכל, וכדי שהאוכל יהי' שייך אליו – הרי זה רק ע"י התפלה.

ואם במזון גשמי כך – עאכו"כ שכן הוא בתורה, שמצד עצמו אין לו שייכות לתורה. זהו "שלא נתנה תורה אלא ע"י יסורין ועוני": הכוונה ב"עוני" – אינה לעוני בגשמיות, שהרי ר"א בן חרסום זכה לתורה אף שהי' עשיר גדול (כנ"ל סי"ח), אלא הכוונה היא לענין העוני ברוחניות, דהיינו, שמצד עצמו אין לו שייכות לתורה, ואין זה אלא שנותנים לו מלמעלה, וע"י ידיעה והכרה זו – התורה מתקיימת אצלו.

כך גם בענין ה"יסורין" – שהכוונה היא ברוחניות, יסורין מצד העדר ההשגה: עליו לדעת שהתורה היא בלי-גבול, וכל מה שיודע – אינו משיג אלא את חיצוניות הענין, ואילו בפנימיות הענין לא נגע כלל, כיון שהתורה היא בלי גבול. ולכן גם משה רבינו לומד תורה תמיד, אף שקיבל הכל מפי הקב"ה – כיון שבתורה יש עומק ועומק לפנים מעומק עד אין-סוף. ובידעו זאת, אינו מתנשא בעצמו מצד ידיעת התורה, ואדרבה – הוא שפל בעיני עצמו, ויש לו יסורים מהעדר השגתו, ו"לבו דואג בקרבו"