משתמש:ב. א. א./ממזר

ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: אין הקשר חב"די.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

ממזר הוא כינוי הלכתי ליהודי שנולד מפסולי חיתון שאסורים באיסור כרת או מיתת בית דין.

על ממזר חלים איסורי חיתון וביאה, אך מעבר לאיסורים אלו החלים על הממזר, אין עליו הגבלות נוספות, והוא יהודי רגיל המחויב במצוות לכל דבר.  מבואר במשנה: "...אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ..." — משנהמסכת הוריות, פרק ג', משנה ח'.

כלומר לימוד התורה של הממזר חשובה לא פחות מתורתו של כל יהודי אחר אפילו אם הוא כהן גדול.

בהלכהעריכה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.

בחוק מיהו יהודיעריכה

  ערך מורחב – פרשת האח והאחות

בשנת תרפ"ג, נישאו הזוג בולק בורקובסקי וחווה גינצבורג בכנסייה שבעיירה הפולנית לוקוב. לבקשתם של הוריה של חוה, שהיו יהודים, הוא עבר גיור אצל רבה של העיר ליקווה בפולין. כעבור כמה שנים, משעלו הורי חוה לארץ, באו אחריהם גם בורקובסקי ואשתו, שבינתיים נולד להם ילד. כעבור שנים נפרדה חוה מבעלה הראשון ללא גט והכירה גבר אחר, יהושע לנגר, שאיתו התחתנה בטקס יהודי דתי, ונולדו להם שני ילדים, חנוך ומרים, שנחשבו על פי ההלכה לממזרים, שאסורים להנשא לשום יהודי כשר. בשנת תשט"ז הגיע המקרה לידיעתו של בית הדין הרבני בתל אביב, שפסל את הילדים לנישואין, כממזרים, על סמך פרטים אלו. בשנות השישים שב המקרה לבית הדין בפתח תקווה שבפניו הופיעו עדים. בולק בורקובסקי, שהיה ידוע כגר, טען בתוקף שהוא יהודי כשר, ושגיורו התבצע כהלכה. מאחר שלא היו עדים לגיור, השאלה הייתה האם הוא מוחזק וידוע כיהודי, ובנוסף, האם הוא מנהל אורח חיים יהודי שכשלעצמו יכול להעמידו בחזקת גר. בורקובסקי טען שהוא מניח תפילין מדי יום ושומר שבת. בית הדין ערך לו בחינה קצרה ביהדות. בורוקובסקי ידע לומר שמניחים תפילין בבוקר, ולא בשבת, אך לא ידע כיצד בדיוק מניחים תפילין, וטעה בהשלמת הפסוק שמע ישראל. בית הדין בירר האם הוא ידוע בציבור כיהודי, ואכן מכריו העידו שנחשב בקהילה ליהודי כשר. ומכיון שעל פי ההלכה אדם שמוחזק כגר דינו כגר, בית הדין פסק, שמכיוון שבורוקובסקי ידוע ומוחזק בציבור כגר, אין אפשרות לשנות זאת עד שתובא ראיה סותרת, והשאיר את ממזרות הילדים בתוקף.

הדיון הגיע לבית הדין הרבני הגדול בירושלים. הרב שאול ישראלי, איש הזרם הדתי לאומי סבר שיש מקום להקל, גם בעקבות חוסר יכולתו של בורקובסקי להשלים את קריאת "שמע ישראל" אך הרב יוסף שלום אלישיב פסק שאף אם הגר עובר על דברי חז"ל, אין בכך סתירה לכך שהוא רואה את עצמו כיהודי, מאחר שבקהילה היהודית שהוא חי בה מקובל לעשות כן ולהקפיד רק על דברים יסודיים כמו הליכה לבית כנסת בשבתות ומנוחה מעבודה בשבת: "בזמננו יש לדון שהתנהגות בדרכי יהדות שעל ידה נקבעת גרות לובשת קצת צורה אחרת".

התיק חזר לבית הדין הרבני בפתח תקווה, ששמע עדים נוספים, בין השאר את עדותו של גבאי שסיפר כי תקופה ארוכה היה בורקובסקי מבקר בבית הכנסת בשבתות, ומצד שני עדויות אחרות לפיהן נצפה בתפילה עומד חסר מעש כמו "ניצב", ולבסוף הכריע שבורקובסקי יהודי וקביעת הממזרות תקפה. התיק הושב לדיון נוסף בערכאת הערעור בבית הדין הרבני הגדול. אל הרבנים אלישיב וישראלי הצטרף הרב עובדיה יוסף. בניגוד לפסק דין הביניים, התקבלה הפעם פה אחד החלטה קצרה ולא מנומקת - לא לשנות את פסק הדין של בית הדין בפתח תקווה.

הרב הראשי הספרדי דאז, הרב יצחק ניסים, ניסה להקים בית דין מיוחד שידון בפרשה מחדש, אולם נתקל בהתנגדות הדיינים שטענו שאין מקום לפסול את בית הדין הרבני הגדול מלדון בנושא על פי ההלכה שאסור לבית דין לערער אחרי פסיקותיו של בית דין אחר כי אסור להחזיקם כטועים. בשלהי שנת תשל"א הודיעו שבעת דייני בית הדין הרבני הגדול שהם מוכנים לשוב ולדון בתיק‏. הרבי יצא בתוקף נגד המהלך, במיוחד הדגיש את העובדה שהרב נבחר רק כדי שיפסוק את הפסק המקל, וגינה בחריפות את התערבות הממשלה בפסקי התורה, ואת הצהרותיהם של שרי הממשלה כי האח והאחות מותרים לבוא בקהל, וזאת עוד לפני פסק הרבנים, דבר המהווה התערבות גסה וחמורה בפסק התורה. התערבות שאם הייתה מתרחשת בכל בית משפט המתנהל לפי חוקי העמים, הייתה זו מזעזעת את הציבור הנאור בעולם כולו.

ללא ספק - אמר הרבי - ויתור זה של הרב גורן על ההלכה הוא רק הראשון, וללא ספק יפנו אליו ל"מצוא היתר" ל"בעיות" הלכתיות נוספות, כמו נישואי כוהן עם גרושה וכדומה.

הרבי אמר כי השרים ה"דתיים", שרי המפד"ל הצהירו כי הם דואגים לעם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל. על שלימות הארץ הם כבר ויתרו בויתורים המפליגים, על עם ישראל כבר ויתרו בחוק מיהו יהודי, וכעת ויתרו על תורת ישראל.

הרבי קרא לרב גורן להתפטר מתפקידו, ובכך לתקן מעט את המעוות[1].

בכנס שהתקיים נגד המהלך ובמחאה האדירה שהתקיימה, השתתפו רבני חב"ד, ביניהם הרב יעקב לנדא שהדגיש את הנגיעה האישית שהייתה לרב גורן, שמונה לרב עקב הפסיקה המקילה שעליה הצהיר מראש. הרב לנדא הסביר, שכאשר לדיין הפוסק יש אינטרס אישי בפסק, פסק הדין אינו תקף. על אחת כמה וכמה כאשר נעשה כדי למצוא חן בעיני חילונים. בנוסף השתתפו במחאה כל גדולי רבני הציבור החרדי ביניהם כל מנהיגי הליטאים, ביניהם הסטייפלר ששלח את נציגיו למעמד, הרב שלמה זלמן אוירבך שכתב מכתב חריף, והרב אלישיב שהתבטא על פסק הרב גורן ש"לכדי ליצנות לא הגיע".

בעקבות מחאתו הנמרצת של הרבי, החל עיתון הצופה שבבעלות המפד"ל לבזות במאמרים רדודים את הרבי ואת תנועת ליובאוויטש, נגדה השתמשו במילים גסות ובוטות. גדולי ישראל מחו נגד חוצפה זו[2].

בל"ג בעומר תש"ל תלמידי ישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד נסעו לציון רשב"י במירון עם המשפיע ר' שלמה חיים קסלמן, הקימו דוכני תפילין עשו מבצעים, וחילקו פלאיירים בנושא "מיהו יהודי". אחד הבחורים ששם לב להרב גורן שהתפלל בציון, כיסה את פניו והחל לצעוק: "רבי שמעון תעזור לי אחותי רוצה להתחתן עם גוי והרבנים אומרים שהיא יהודייה".

הקהל במקום שקלט על מה מדובר התחילו לצעוק: "צא טמא!", הרב גורן ברח משם מרוב בושה, ולמחרת הופיע הסיפור בכותרות העיתונים[3].

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.
    ערך זה הוא קצרמר. אתם מוזמנים לתרום לחב"דפדיה ולהרחיב אותו.

הערות שוליים