טעם
|
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: לשון. | ||
| אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. | |||
טעם הוא כינוי לטעמו של דבר גשמי, הטעם מורגש בפיו של האדם. הטעם שייך רק אצל אדם שמורגש אצלו תאוות הגוף, מקורו של הטעם הוא בקליפת נוגה[1].
בחסידותעריכה
הטעם מוגדר בחסידות כתאווה השייכת לקליפת נוגה. הטעם הוא דבר שעדיף להימנע מלהרגישו ולהבליטו.
בתניא נכתב[2] כי אדם שאוכל מזון בגלל טעמו הטוב ובשביל לספק את תאוות גופו, אז אפילו אם אם אוכל מאכלים מותרים המזון הולך ישר לשלוש קליפות הטמאות, וזה ממש כאילו אוכל טריפות ונבלות[3]. אך כאשר אדם אוכל מזון כדי להחיות את נפשו ובשביל שיוכל ללעבוד את השם, ולא כדי למלאת את תאוות גופו ונפשו הבהמית, אזי האוכל מגיע לקדושה ונכלל בהקב"ה.
אצל רבותינו נשיאנועריכה
ידוע שאצל רבותינו נשיאנו לא היה את ההרגשה בטעם האוכל, והם אכלו רק כדי להחיות את גופם ולא חלילה כדי למלאת את תאוות הגוף. בנוסף לכך לא היה אצלם בכלל את הטעם שבמזון והם כלל לא הרגישו בטעמו של המזון שהוגש בפניהם, בהקשר לכך יש הרבה סיפורים על רבותינו נשיאנו שמהם רואים שלא היה אצלם את הטעם באוכל.
כשהתארח רבי שלמה מקרלין אצל אדמו"ר הזקן לסעוד אצלו, המליחו כל בני ביתו של אדמו"ר הזקן את התבשיל ללא תיאום האחד עם השני. בעת הסעודה אכל אדמו"ר הזקן מהמאכל אך רבי שלמה מקרלין טעם מעט מהמאכל והוזיזו לצד, אדמו"ר הזקן שאל את רבי שלמה למעשהו ונענה בשאלה נגדית על מעשהו הוא, בתגובה השיב אדמו"ר הזקן: "מאז שהגעתי למזריטש אינני מרגיש טעם באוכל". הרבי הפיק הוראה מהסיפור וביאר שבאפשרותו של כל יהודי שלא לחוש טעם באוכל בעת ששקוע בעבודת ה' באופן של בכל דרכיך דעהו[4].
עוד סיפור שהיה עם אדמו"ר הזקן[5] בהקשר לטעמו של האוכל היה כאשר למד בחברותא עם ר' אברהם המלאך, הם למדו דבר חסידות עמוק, ואדמור הזקן כמעט והגיע לידי כלות הנפש. כשהרגיש בזאת הלך אדמו"ר הזקן מהר למטבח ואחל פרוסת לחם עבה עם חמאה, כששאל אותו על מעשיו ר' אברהם המלאך ענה לו אדמו"ר הזקן שעשה זאת כדי להשיב נפשו לגופו, וזאת עשה על ידי הטעם שבאכילת החמאה שבכך השיב נפשו לגופו החומרי.
גם אצל הרבי לא היה את ההרגשה שבטעם האוכל. מסופר שבשבתות נהג הרבי לשים הרבה מלח על הדגים, עד שכמעט ולא ראו את הדג. וכן הרבי בזמן שהיה אוכל את המרק הוא היה בסך הכול נוקש עם הכפית על הצלחת שיראה כאילו הוא אוכל ובפועל הוא לא היה אוכל בכלל[6].
מכך רואים את הדבר הפשוט שאצל רבותינו נשיאנו לא היה את כל העניינים של תאוות הגוף, ובתוכם את עניין הטעם שבאוכל הגשמי.
הערות שוליים
- ↑ ראה בתניא בעשרות מקומות את עניין מהות האוכל
- ↑ תניא, פרק כ"ז, ועוד.
- ↑ ראה במקורו.
- ↑ ליקוטי שיחות חלק י' עמ' 106.
- ↑ ראה ליקוטי שיחות חלק כ"ז, עמ' 273.
- ↑ מעדות הבחורים שזכו לאכול עם הרבי.