שמואל זלמנוב
הרב שמואל זלמנוב נולד בח' טבת תרס"ד בעיר וורשה.
הרב שמואל זלמנוב היה חסיד מופלא שהיה מסור ונתון בלב ונפש לרבותינו נשיאינו. חסיד זה, היה מיוחד מסוגו, מופלא באישיותו, שעסק בשלל תפקידים בשליחות רבותינו נשיאינו, והיה ממקורבי בית רבי, שזכה לקירובים מופלאים ונדירים. היה אחד מיקרי הערך בזמננו; למדן, משכיל ונבון, צנוע, מתון ונעים הליכות; דיבורו בנחת ובשלווה. מעודו לא רגז ולא הרעיש, טוב לשמים וטוב לבריות, אהוב ונערץ על הכל.
במקביל לשקידתו והתמדתו בלימוד, פיתח כשרונות חשובים נוספים: הוא עסק בכתיבה בסגנונו היפה והמלוטש. הוא החל להעתיק הרבה כתבי חסידות וגם סיגנן אי-אלו עניינים בלשון הקודש. הוא גם 'השתלם' בלימוד ניגוני חב"ד מאלה שנוגנו בליובאוויטש. לימים מונה לעורך הכללי של קובץ התמים. כשהגיע לארצות הברית היה חבר הנהלת אגודת חסידי חב"ד בארצות הברית, חבר הנהלת מרכז ישיבות תומכי תמימים, מנהל 'חדרי תורה תמימה', עסק בפידיון שבויים להצלת נפשות מעבר לים. כמו כן פעל כיו"ר 'וועד שומרי שבת' - וועד ששם לו למטרה לחזק את שומרי השבת בארצות הברית. הוא גם הגה תכנית מיוחדת לפיקוח על סופרי סת"ם כדי שהכתיבה תהיה לפי כל כללי הכשרות, ערך את 'קובץ ליובאוויטש', עמד בראש "ניח"ח" והפיק את ספר הניגונים, לימד תלמידים נגלה וחסידות; הוא גם היה ה'חוזר' הראשי של אדמו"ר הריי"צ והעלה את שיחותיו על הכתב. מידי פעם נשלח בשליחויות חשובות וכן ייצג את אדמו"ר הריי"צ באסיפות שעמדו על הפרק.
שאלת משיחיותו של הרבי מלובביץ' נהפכה זה מכבר לסוגיה ציבורית החורגת בהרבה מגבולות חסידות חב"ד. העובדה שכ-330 שנה אחרי טראומת משיחיות השקר של שבתי צבי שוב נמצא ביהדות גורם חשוב הטוען למשיחיות - לא סתם טענה שמדובר בתקופת גאולה, לטענה זו שותפים רבים, בוודאי בחוגי הימין הדתי-לאומי, אלא משיחיות פרסונלית), משכה גם את תשומת הלב הן של עולם שומרי המצוות, שנדרש לגבש התייחסות ערכית לתופעה, והן של עולם המחקר, שנמצא לו לפתע כר לחקר תופעה משיחית "בזמן אמת", תוך כדי התהוותה.
כשם שהתופעה עצמה מרתקת, כך גם שני סוגי ההתייחסות אליה - הדתית והמחקרית. בתחום הראשון בלטה התייחסותו של מנהיג הציבור הליטאי בישראל (המתנגד מסורתית לחסידות בדיוק בשל החשד שהיא מסתירה מאחוריה שאיפה משיחית), הרב אליעזר שך. הרב שך, שהיה ידוע באופן כללי במנהיגותו החריפה והתקיפה, נהג כך גם כלפי גילויי המשיחיות של חב"ד. מיוחסת לו האימרה כי "חב"ד היא הדת הכי קרובה ליהדות", כלומר מבחינתו עצם התופעה המשיחית כבר הוציאה אותה מחוץ לגבולות היהדות. ראוי לציין שהוא אמר את הדברים עוד לפני פטירת הרבי מלובביץ', בקיץ 1994, אירוע שהחריף עוד יותר את הבעייתיות של המשיחיות החב"דית - כשחוגים נרחבים בתוכה סירבו לקבל את העובדה שהמוות סתם את הגולל על אפשרות משיחיותו של הרבי, ונתלו באמונות סמי-נוצריות שהרבי לא מת אלא "נסתר מן העין", והוא עתיד להתגלות. חוגים אחרים, מצומצמים יותר, הרחיקו לכת באימוץ המודל הנוצרי ואף ייחסו לרבי מעמד של בורא העולם ממש).
הרב ד"ר יצחק קראוס, ראש המדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן, מגלם בכפל תאריו את כפל ההתייחסות לסוגיה: הפן הפנים-דתי והפן המחקרי. בספרו החדש הוא מבקש להתמודד לעומק עם תופעת המשיחיות החב"דית, לבחון את מקורותיה, סיבות לעיתויה, ההצדקות התיאולוגיות שבהן השתמשה, השלבים השונים בהתפתחותה והאמצעים שבהן מימשה את תפיסתה. כבר בראשית הספר הוא מצביע על עובדה משמעותית: המשיחיות היתה שם מן הרגע הראשון. הוא מצטט בהרחבה את נאומו הראשון של הרבי כ"נשיא" החסידות (התואר המוענק בחב"ד למנהיג) משבט תשי"א (1951), כדי להדגיש שכבר אז דיבר הרבי על דורו כדור ביאת משיח. למעשה, הוא מדגיש שכבר המנהיג שקדם לרבי, חותנו הרי"ץ (הרב יצחק שניאורסון), דיבר על תקופתו כעידן גאולה. חשוב להדגיש שעולם המחקר יודע זה מכבר על קיומו של גרעין משיחי בחב"ד עוד בתקופת האדמו"ר הקודם, אבל מכיוון שהציבור הרחב נוטה לייחס את ההתפרצות המשיחית ל-13 שנותיו האחרונות של הרבי (מאז עודד את שירת השיר "אנחנו רוצים משיח עכשיו", ב-1981), ומכיוון שהספר נועד לציבור הרחב, הרי יש בהחלט חשיבות להדגשה זו גם אם אין בה חידוש מחקרי.
ההצדקה התיאולוגית שבה השתמש הרבי לרעיון שדורו הוא דור משיח היא העובדה שהוא האדמו"ר השביעי של חב"ד (מכאן שמו של הספר). שבע הוא מספר בעל משמעות מיסטית בתרבויות שונות, ובהן היהדות, ובמיוחד בזרם הקבלי-חסידי שלה. בהקשר שלנו, מכיוון שאדמו"רי חב"ד האחרונים ראו עצמם לא כמנהיגים לחסידיהם בלבד אלא לדור כולו, הרי שדורו של האדמו"ר השביעי של חב"ד נחשב כולו כדור בעל מעמד מיוחד. לפי הרבי, זהו הדור שבו צפויה סוף-סוף הגאולה המשיחית המיוחלת.
לפי עמדה זו, לחסידי חב"ד יש תפקיד מיוחד בגאולה הצפויה: מכיוון שפעולותיו של כל יהודי משמעותיות לגבי מימושו של הפוטנציאל המשיחי, עליהם להבטיח שכל יהודי יעשה את חלקו כדי שהפוטנציאל לא יוחמץ. בכך מוטלת על החסידים אחריות היסטורית מרחיקת לכת, כמעט קוסמית, ששכרה בצדה: הכבוד העצום להיות שותפים בתהליך, שפעילותם מתנה את עצם הצלחתו. כך מבין קראוס את כוח המשיכה של המטלות הקשות שהטיל הרבי על חסידיו: מאי-נוחות בעמידה בדוכן תוך ניסיון לחזר אחר יהודים שיניחו תפילין, ועד אי-נוחות גבוהה בהרבה - שליחים שיצאו לקצווי עולם כדי למלא שם את התפקיד שהוטל עליהם במימוש הגאולה. עם זאת, לפי קראוס, הרבי לא העז לבחון את אמונתם של חסידיו באופן מיידי וטוטאלי: הוא העמיס עליהם את משימות הגאולה באופן הדרגתי: ראשית, בניית החצר עצמה, שנמצאה במצב קשה לאחר השואה. משם הוא עבר להפצת החסידות ברחבי העם היהודי, ורק לאחר מכן פנה לשלב השלישי, שלא תיתכן גאולה אוניברסלית בלעדיו - הפצת המסר של חב"ד גם ללא-יהודים.
קראוס בחר להתמקד במחקרו בשני אפיקים: התיאולוגי והמעשי. רוצה לומר: מהי הפילוסופיה הדתית שבאמצעותה ביקש הרבי לשכנע את חסידיו שתקופתו היא אמנם תקופה משיחית; כיצד התפתחה התיאולוגיה הזו מהצבעה על הדור כ"דור גאולה", ועד רמיזות לעצמו (ועוד יותר: מתן לגיטימציה לאחרים להצביע עליו) כמשיח. ברוח דומה, הוא מפרט גם את השלבים המעשיים השונים של מימוש התפיסה המשיחית.
זו כמובן התמקדות לגיטימית, אבל היא משאירה את הסיפור חסר בכמה היבטים חשובים, בעיקר ההיסטורי והסוציולוגי. לדוגמה, מה גרם להתפרצות המשיחית דווקא בעיתוי שבו התפרצה? אם נצא מנקודת הנחה שהקישור ל"דור השביעי" אינו הגורם להתפרצות המשיחית, אלא רק האמצעי שדרכו ביקש הרבי לשכנע את שומעיו לאחר שהחליט לנקוט מדיניות משיחית, יש צורך להצביע על הגורמים ההיסטוריים לכך: משבר השואה? אולי המשבר האישי הכרוך בעובדה שלא היו לו ילדים, וגם לא קרובים אחרים, שיוכלו למלא את מקומו בבוא העת, ולכן היה צורך לשכנע את החסידים שמשימת החסידות מסתיימת בדורו שלו? ואולי זו דווקא ההכרה שההתפתחות הטכנולוגית, בתוספת השכלתו הכללית, בכלל מאפשרות לראשונה לחסידות יומרה משיחית גלובלית? הספר אינו מפרט בסוגיות אלה.
שאלות נוספות שאינן עולות הן: כיצד הגיבו החסידים למדיניות המשיחית? האם מיד נעשתה פופולרית, או שהרבי היה צריך להתגבר על התנגדות בתחום זה? ובכלל, האם התקשה בייצוב מנהיגותו? איך התמודד עם התופעות הסותרות לכאורה את ההנחה שמדובר בעידן משיחי, כמו השואה וההתבוללות? כל אלה הן שאלות נכבדות שהספר אינן מתמודד איתן. ומכאן שסוגיית משיחיותו של הרבי מלובביץ' עוד יכולה לספק כר נרחב למחקר גם עבור חוקרים נוספים.
שנות צעירותו
כבר בילדותו לקחו בעבורו מלמדים יראי ה' ומשכילים בלימודם. שמואל עשה חיל בלימודיו, וכבר בגילו הצעיר ניכרו כשרונותיו הברוכים. בגיל שבע החל ללמוד גמרא מסכת בבא קמא, ואותה סיים בהגיעו לגיל 9. מגיל 9 ועד 11 למד מסכת בבא מציעא. כשהגיע לגיל בר-מצווה סיים את שלוש ה'בבות' על בוריין.
לאחר בר המצווה שלו, החל ללמוד בהתמדה ובשקידה גמרא עם מפרשים עד שרכש לעצמו ידיעה רחבה ומעמיקה בלימוד נגלה.
בהיותו כבן תשע שנים, לקחו אביו עמו לאדמו"ר הרש"ב בליובאוויטש. היה זה לקראת ראש השנה של שנת תרע"ג (או תרע"ד). מספרים כי בביקור זה זכה להיכנס עם אביו ל'יחידות' אצל הרבי.
ר' שמואל זכה עוד לראות את אדמו"ר הרש"ב ובנו אדמו"ר הריי"צ בעת שהגיעו לביקורים בוורשה והתאכסנו אצל סבו ר' יוז'יק או אצל אביו ר' שרגא פייוויש זלמנוב. בהזדמנויות אלו זכה ר' שמואל לקבל שפע ברכות מרבותינו נשיאינו.
ר' שמואל נמנה כאחד מתלמידיה הראשונים של ישיבת תומכי תמימים וורשה.
מאוחר יותר זכה לקבל 'סמיכה' לרבנות מאת גדולי רבני וורשה.
בראשית שנת תרפ"ו, והוא בחור כבן 24, קיבל מכתב התמנות מאדמו"ר הריי"צ הממנה אותו למפקח ומרכז לימוד הנגלה בכל מערכות וסניפי הישיבה. הוא גם התמנה לתפקיד ה'בוחן' של התמימים.
בחתונת הרבי עם הרבנית חיה מושקא בי"ד כסלו תרפ"ט מונה על ידי אדמו"ר הריי"צ להיות ה'שומר' של החתן בטרם החתונה ולאחריה, וכן להיות המלצר הממונה על שולחן הרבי.
בשנת תרצ"ג נשא לאישה את מרת רייזל פייגא, בת הגאון המפורסם הרב שבתאי רפפורט הי"ד, מחבר השו"ת שפתי כהנים בן משפחת אדמו"רי גור.
לאחר נישואיו נכנס לעסקיו של סב אשתו שהיה בעליה של רשת טקסטיל; ר' שמואל מונה על המכירות בסביבות העיר וורשה. למרות שעזב את ניהול הישיבה, נשאר חבר הנהלת הישיבה והיה מסור ונתון לענייני הישיבה. בשנים אלה ועד לפרוץ מלחמת העולם השניה, נחשב היה לנגיד בעמיו וגביר נכבד. ביתו היה פתוח תמיד לרווחה בפני קהל עדת החסידים בוורשה.
מלחמת העולם השניה
בימי מלחמת העולם השניה עזב את משפחתו ונדד לוילנה, שם ניהל את ישיבת תומכי תמימים וילנה. בערבו של י"ג בניסן, ליל בדיקת חמץ, הגיעה לאחר נדודים רבים מרת זלמנוב ותינוקה לוילנה, שם התאחדה עם בעלה לאחר יותר מחצי שנה קשה.
ביום י"ט באלול ת"ש, יצאו ר' שמואל ומשפחתו מריגה ונסעו מזרחה עד שהגיעו לעיר וולדיווסטוק שבמזרח רוסיה, משם המשיכו ליפן.
מיפן המשיך לארצות הברית, שם הגיע אל העיר ס. פרנציסקו, ממנה נסע ברכבת עד לניו-יורק.
כאשר הגיע, יחד עם הרב משה לייב רודשטיין והרב יצחק דוב אושפאל, התפרסמה על כך ידיעה חגיגית ב'הקריאה והקדושה'.
כאשר הגיע ר' שמואל לניו-יורק, זכה להיכנס ליחידות אצל כ"ק אדמו"ר הריי"צ, ששמח מאוד לקבלו.
עד מהרה נכנס ר' שמואל לעבודתו המסועפת בארגונים שייסד והקים אדמו"ר הריי"צ. את פעילותו החל בסיוע ליהודים שהיו עדיין תחת הכיבוש הנאצי, לצד ביסוס חב"ד בארצות הברית: הקמת וביסוס ישיבת 'תומכי תמימים', מוסדות החינוך, הוצאה לאור של ספרות חב"דית, ועוד - כפי הוראת אדמו"ר הריי"צ אליו בשנת תש"ו: "להתעסק בהעניינים המסורים מאיתי על ידו".
כהמשך להוצאת גיליונות התמים, החל ר' שמואל בברכת אדמו"ר הריי"צ להוציא ביטאון חב"די בשם: "קובץ ליובאוויטש".
לאחר מלחמת העולם השניה ייסד אדמו"ר הריי"צ את "לשכת עזרה לפליטים וסידורם" ואת ר' שמואל מינה הרבי למזכירו לענייני פליטים וכמנהל הלשכה.
ר' שמואל - בשליחות הרבי - החל לפעול גם בעניין להוציא רבבות ילדים שנקלטו במנזרים בשנות השואה ושלח מכתבים רבים לרבני ישראל ועסקניו, על מנת לעוררם להוציא את הילדים כמה שיותר מהר. כמו כן התעורר צורך לדאוג לחינוכם היהודי החדש.
בהוראת אדמו"ר הריי"צ מונה גם ליו"ר "ועד שומרי שבת ליובאוויטש" שמטרתו הייתה לשלוח מידי שבת תמימים דוברי אנגלית לבתי הכנסת על מנת שיעוררו על חשיבות שמירת השבת, וכן לארגן שיעורים בהלכות שבת.
בהמשך עמד בראש חברת ניח"ח (ניגוני ישראל חסידי חב"ד).