ויכוח מינסק

ויכוח הגדול במינסק היה הויכוח המרכזי שערך אדמו"ר הזקן בשנת תקמ"ג בעיירה מינסק, מול גדולי המתנגדים לתורת החסידות בתור נציגם של תלמידי המגיד ממעזריטש. בויכוח זה ניצח אדמו"ר הזקן את המתנגדים והשיב להם תשובות מוחצות לכל מה ששאלו אותו.

"רשימת ויכוח הגדול במינסק" - קובץ במכיל את תיאור הויכוח מתוך רשימות זיכרונותיו של הרבי הריי"צ, הוצאת קה"ת, תשס"ט

בעקבות ויכוח זה התקרבו מאות אברכים לתורת החסידות, ופחתה ההתנגדות האמיתית מצד גדולי התורה מעדת המתנגדים שנוכחו לדעת שמנהיג תנועת החסידות הוא גאון עצום ולמדן, וכי כל דרכיו מיוסדים על אמונת ה' מבלי כל סטיה מדרכי היהדות המסורתית.

הרקע לויכוח

בשנת תקל"ז עלה רבי מנחם מענדל מויטבסק מרוסיה לארץ הקודש, ועל פי החלטת תלמידי המגיד ממעזריטש, מונה אדמו"ר הזקן למסדר הכללי של תנועת החסידות בכל רחבי המדינה.

המינוי מלכתחילה היה למשך חמש שנים, ולקראת סיומם כאשר גברו ההצקות והרדיפות מצד המתנגדים, החליט אדמו"ר הזקן יחד עם אחיו הרב יהודה לייב והרב מרדכי לערוך ויכוח כללי עם ראשי המתנגדים, בו יוכיחו להם את אמיתותה של תנועת החסידות.

בכדי להכשיר את הקרקע לכך, נשלחו בחשאי מטעם אדמו"ר הזקן כ-16 אברכים חסידי חב"ד מהערים שוונציאן וסמיליאן שהתחזו למגידים, שעברו מעיירה לעיירה ועוררו את הקהילות על ההכרח בקיום ויכוח עם החסידים. בעקבות התעמולה החלו נציגי הקהילות לשלוח מכתבים אל מרכזי ההתנגדות בווילנא ושקלוב ודרשו מהם לערוך ויכוח עם החסידים.

כאשר הגיעו המכתבים אל מרכזי המתנגדים התפתח ויכוח בין מרכז המתנגדים בשקלוב לבין המרכז בוילנא, כאשר בשקלוב התנגדו לעריכת הויכוח, ואילו בוילנא תמכו בעריכתו. שתי הצדדים הביאו את הספק בפני הגר"א מוילנא שפסק שאין לדרוש מהחסידים לערוך ויכוח, אך אם החסידים יבואו מצידם בבקשה לערוך ויכוח - על פי דין תורה יש להיענות לבקשתם ולערוך עמם ויכוח.

כששמע על כך אדמו"ר הזקן, שלח להודיע במרכזי המתנגדים כי בחודש אב יגיע למינסק ויתעכב שם כשלושה שבועות וכל מי שיש לו טענות ושאלות על תנועת החסידות ודרכיה, יוכל לשאול אותו. בעקבות כך הורה הגאון מוילנא לשומעי לקחו שיסעו אף הם למינסק לערוך ויכוח עם אדמו"ר הזקן.

הויכוח

בחודש תמוז נסע אדמו"ר הזקן כמידי שנה לאסיפת 'החבריא' תלמידי המגיד ממעזריטש שנערכה בוואהלין, ובחזרתו משם עצר במינסק והתעכב שם במשך שלוש שבועות.

בתחילה ביקשו ראשי הקהל של מינסק מאדמו"ר הזקן לערוך את הויכוח בבית הקהל, אך אדמו"ר הזקן סירב לערוך את הויכוח במקום קטן שכזה היות שרצה שאנשים רבים ככל האפשר יוכלו להיות נוכחים בעת הויכוח ולהיווכח בצדקת דרכה של תנועת החסידות. בנוסף, דרש אדמו"ר הזקן שעל מנת לשמור על הסדר יבחרו המתנגדים מראש חבורה מצומצמת של בני תורה שישאלו אותו שאלות, היות ואי אפשר להתווכח עם קהל של מאות אנשים כאשר האחד נכנס לתוך דברי חבירו.

בינתיים, עד שהתקבלה ההחלטה בבית הדין של המתנגדים את מי לבחור לערוך ויכוח מול אדמו"ר הזקן, התאספו מאות מחסידי חב"ד מכל האזור ואף מהעיירות המרוחקות, ואדמו"ר הזקן אמר בפניהם חסידות, והיות והכניסה הייתה חופשית לכל מי שרצה בכך, אברכים רבים מהמתנגדים הקשיבו אף הם לדברי החסידות שאמר אדמו"ר הזקן, והיו בהתפעלות גדולה הן מתוכן הדברים והן מההנהגה הכללית של אדמו"ר הזקן והמשמעת של החסידים.

רק לאחר שבת הודיע בית הדין כי הויכוח יערך ביום שלישי י"ד מנחם אב, וביום שני התאספו כל גדולי המתנגדים על מנת להתיר את החרם והנידוי שעשו על תלמידי המגיד ממעזריטש בשנת תקל"ב, וכן להודיע מי נבחר להימנות על המתווכחים מול אדמו"ר הזקן, ועל כך שיום הויכוח יהיה יום צום ואמירת סליחות.

היום הראשון

ביום שלישי הגיע אדמו"ר הזקן בשעה המיועדת אל בית הכנסת בו נערך הויכוח, וכאשר נכנס אמר את הפסוק "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחווה אל היכל קדשך ביראתך", וכאשר אמר פסוק זה נפל פחד ויראה על כל הנוכחים. לאחר מכן המשיך אדמו"ר הזקן אל עבר המקום המיועד לו ובסמיכות אליו התיישב ואמר את פרק קל"ד בספר תהלים, ורק לאחר מכן התיישב על מקומו.

על פי דרישת המתנגדים שאינם מוכנים לשמוע את דברי מנהיג החסידים עד שיווכחו שהוא בעל נגלה ויודע ללמוד כדבעי, החלו הם להתקיף את אדמו"ר הזקן בשאלות וקושיות, ואדמו"ר הזקן השיב על כל השאלות במתק שפתיים, באופן כזה שהיה מובן הן לגאונים הגדולים והן לפשוטי העם, ובתוך הדברים שילב מתוך הזכרון ציטוטים מדוייקים מדברי הגמרא והמפרשים ומדברי השולחן ערוך ונושאי כליו באופן שהדהים את כל השומעים.

לאחר כשמונה שעות בהן עמד אדמו"ר הזקן בבחינה שערכו לו, החל אדמו"ר הזקן להרצות את שאלותיו בגמרא בפני הגאונים, אלא שהם לא ידעו להשיב לו על שאלותיו, וכאשר ראו חברי בית הדין כי גדולי המתנגדים לא יודעים מה לענות, החליטו לעצור את הויכוח ולהכריז שההמשך ידחה ליום המחרת.

היום השני

למחרת התאספו גדולי המתנגדים השכם בבוקר אחר התפילה וניסו למצוא מענה לשאלותיו של אדמו"ר הזקן ללא הצלחה. בינתיים הגיעו שלוחי הבית דין והודיעו לגאוני המתנגדים כי מוכרחים למצוא מענה לשאלותיו היות וכבר נפוצה בעיר השמועה שמנהיג החסידים ניצח בלימוד את המתנגדים.

אך למרות הכל, לא הצליחו המתנגדים למצוא תשובה, ובהגיע שעת חצות הלכו אל מקום הויכוח וכאשר נכנס אדמו"ר הזקן הכריז שליח בית הדין שהוא דורש מאדמו"ר הזקן להסביר את המנהגים שחידשו החסידים שגדולי המתנגדים חושדים שמנהגים אלו מגיעים ממקור לא טהור.

אדמו"ר הזקן סירב לענות ודרש קודם שהמנגדים ימלאו את חלקם בויכוח כפי שסוכם מראש וינסו להשיב על שאלותיו בלימוד, וההכרזה הזו עוררה סערה גדולה היות ובית הדין ניסה להטות את הויכוח לטובת המתנגדים היפך האמת והצדק ובניגוד למה שסוכם מראש.

בהמשך, נענה אדמו"ר הזקן לשמוע את טענותיהם העיקריות של המתנגדים לתנועת החסידות והשיב עליהם בטוב טעם.

טענות המתנגדים ותשובת אדמו"ר הזקן

טענותיהם של המתנגדים הסתכמו בשתי נקודות עיקריות:

• תנועת החסידות מייחסת חשיבות לאמירת התהלים של היהודים הפשוטים ועמי הארץ, ולהתלהבות שלהם מתוך אמונה תמימה - דבר העומד בסתירה לדברי חז"ל בגמרא בגודל שפלותם של עמי הארץ, והפורענות שמגיעה לעולם בעקבותיהם.
• שיטת הבעל שם טוב שגם על הצדיקים לעשות תשובה, גורמת להשפלת כבודם ומעמדם של התלמידי חכמים, ועושה מהם רשעים ופושעים כביכול - בו בזמן שדברי חז"ל מלאים בדברי שבח עליהם ועל כך שדווקא הם יסוד הקיום של העולם כולו.

על טענות אלה השיב אדמו"ר הזקן באמצעות דבר תורה ששמע ממורו ורבו המגיד ממעזריטש בשם הבעל שם טוב מייסד תנועת החסידות:

ההתגלות האלוקית הראשונה למשה רבינו הייתה דווקא באמצעות מחזה של "סנה" שהינו שיח קוצני ודוקרני, הבוער באש, ואילו האש לא מכלה את השיח.

השיח הקוצני, מסמל מצד אחד את עמי הארץ שלכאורה אין בהם שום תועלת לעולם, אך מצד שני האש האלוקית מתגלה דווקא "בלבת אש מתוך הסנה" באש הבוערת בלב של עמי הארץ באהבה והתקשרות לאלוקות, ודווקא אצלהם אמירת פסוקי התהלים מתוך התלהבות לא מצליחה לרוות את הצמאון שלהם להתקשר ולהתאחד עם האלוקות שלמעלה מהם.

בשונה מכך תלמידי החכמים, נמשלו בגמרא לעצי פרי המועילים לעולם, אך כאשר אצלם בוערת האש של האהבה וההתקשרות לאלוקות - הם יכולים לרוות את צמאון נפשם על ידי העיון והלימוד בתורה. בשל כך, מבחינה זו, עומדים הם במעלה פחותה מעמי הארץ, היות והאהבה וההתקשרות שלהם לאלוקות היא מוגבלת.

וכאשר משה רבינו ראה את המחזה הזה, הוא הבין את המשמעות שלו ולכן גם הוא רצה להתקרב לסנה וללמוד ממנו, היות והוא הבין שגם הוא עם כל גודל מעלתו - לא מגיע למעלה של היהודים הפשוטים.

ואדמו"ר הזקן סיים שזוהי שיטתו של הבעל שם טוב בתורת החסידות, שגם לתלמידי חכמים שבדור יש מה ללמוד מהיהודים הפשוטים ועמי הארץ, בענין זה של ההתקשרות לאלוקות. ואדרבה, כאשר יהודי עם-הארץ לא עוסק בהתקשרות לאלוקות, לא ניתן לבוא אליו בטענות, ואילו כאשר תלמיד חכם שלא עוסק בזה - הוא פושע בנשמתו, ועל כן צריך הוא לעשות תשובה ולהתקשר לאלוקות.

תוצאות הויכוח

כאשר עזב אדמו"ר הזקן את מינסק בחזרה לביתו בליאזנא, הצטרפו אליו ארבע מאות אברכים גאונים מטובי בעלי הכשרונות של המתנגדים, והפכו לחסידיו.

בעקבות מאורע זה התפשטה מאוד תנועת החסידות כיון שרבים מגדולי הגאונים נוכחו לדעת את צדקת דרכה של תנועת החסידות, ובנוסף רבים מהאברכים שהתקרבו לאדמו"ר הזקן החלו גם הם לעסוק בהפצת תורת החסידות.

לעומת זאת, פעל הויכוח לחידוש החרם מצד הזרם הקיצוני בין המתנגדים, והיה הסיבה העיקרית לחידושו בשנת תקמ"ד.

ראו גם

• ויכוח שקלוב

קישורים חיצוניים

• רשימת אדמו"ר הריי"צ - ויכוח הגדול במינסק תקמ"ג, הוצאת קה"ת, ניו יורק תשס"ט
• הוויכוח במינסק בהוצאת חזק, באתר אוצר החכמה