מְנַשֶּׁה היה בנו בכורו של יוסף הצדיק שנולד לאמו אסנת, והוא אביהם של שבט מנשה.

לידתו ושמו

נולד בארץ מצרים בשנים שקדמו לשבע שנות הרעב המתוארות בפרשת מקץ, כאח בכור של אפרים. בסיפור לידתו בתורה מובא ההסבר לקריאת שמו מנשה על ידי יוסף:

וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת־שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי־נַשַּׁנִי אֱלֹקִים אֶת־כָּל־עֲמָלִי וְאֵת כָּל־בֵּית אָבִי

בראשית פרק מ"א פסוק נ"א

בילקוט שמעוני כתוב, כי לידתו הייתה בחודש אייר או בחודש אדר.

ברכת יעקב

שבע-עשרה שנים לאחר שיעקב אבינו ובניו הצטרפו ליוסף במצרים, ויעקב הגיע כבר לעת זקנתו, הביא יוסף את שני בניו ליעקב כדי שיקבלו את ברכתו. יעקב בברכתו הדגיש את מעלתם של מנשה ואפרים באומרו:

וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי

בראשית פרק מ"ח פסוק ה

יעקב בברכתו הקדים את אפרים הצעיר לפני מנשה הבכור:

הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע, יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי, וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק; וְיִדְגּוּ לָרֹב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: וַיַּרְא יוֹסֵף, כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד-יְמִינוֹ עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם--וַיֵּרַע בְּעֵינָיו; וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו, לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם--עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו, לֹא-כֵן אָבִי: כִּי-זֶה הַבְּכֹר, שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ: וַיְמָאֵן אָבִיו, וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי--גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם, וְגַם-הוּא יִגְדָּל; וְאוּלָם, אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ, יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם: וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא, לֵאמוֹר, בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ אֱלֹקִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה; וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם, לִפְנֵי מְנַשֶּׁה

בראשית פרק מ"ח פסוק ט"ז

צאצאיו

מצאצאי מנשה הידועים בתנ"ך היו מכיר בן מנשה[1], גלעד בן מכיר[2] בנות צלפחד[3], והשופטים גדעון בן יואש[4] ויפתח הגלעדי[5] ששפטו את ישראל בתקופת השופטים.

בנוגע ליאיר בן מנשה המוזכר בפרשת כיבוש הארץ[6] כתבו המפרשים[7] שהיה משבט יהודה ונקרא על שם משפחת אמו שהייתה מצאצאי מנשה[8].

בתורת החסידות

בתורת החסידות מבואר[9] ששמותיהם של מנשה ואפרים מבטאים שני רגשות הפכיים בליבו של יוסף שנוצרו אצלו כתוצאה מהירידה למצרים.

השם 'מנשה' ניתן על-שם: "כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי". שם זה מבטא את צערו של יוסף על שהורחק ממקום חיותו הטבעי בבית אביו ואת השתדלותו לא לשכוח את המקום ממנו בא, לשמר את העבר ולא להיות מושפע מהסביבה המצרית.

לאידך, השם 'אפרים' שניתן על שם "כי הפרני אלוקים בארץ עניי" מבטא את הודאת יוסף לה' על התועלת שצמחה לו דווקא על ידי הגלות. אפרים מבטא את המבט של יוסף קדימה, לא זו בלבד שהוא לא מושפע לרעה מהסביבה, אלא אדרבה, גם במצרים הוא מתרחב גדל ומשפיע על סביבתו.

יוסף ראה את העיקר במנשה הבכור ובעניין שהשם שלו מבטא, הזיכרון המתמיד של "בית-אבי" גם בהיותו במצרים. אולם יעקב ראה את העיקר בגישה השנייה, זו שהתבטאה בשמו של אפרים, הפיכת הגלות והחושך לאור, ולכן הוא ראה את מעלת אפרים גבוהה ממעלת מנשה.

גישות אלו נמצאות גם אצל כל יהודי שנמצא בגלות. ראשית צריך יהודי להרגיש את הצער על הגלות ואת הריחוק מאבינו שבשמים, ועליו לבקש ולתבוע ללא הרף את שובו ל"בית-אבי" - לגאולה השלמה.

מצד שני עליו לדעת ולזכור, שתכליתה של הגלות היא - "הפרני אלוקים בארץ עוניי" - להאיר את חושך הגלות על-ידי התורה ומצוותיה ולעשות דווקא מענייני הגלות החשוכים אור גדול, על ידי תורה ומצוות, שזו תכליתה האמיתית של כל הגלות.


נחלת שבט מנשה

חציו של שבט מנשה קיבלו את נחלתם על ידי משה בעבר הירדן המזרחי.

הרבי מבאר[10] את עניין נחלה זאת, והסביר שכל הענינים באים על ידי משה, ומפני שלעתיד לבוא יהיה "ירחיב ה' אלוקיך את גבולך", הההתחלה בכך היתה על ידי שמשה נתן נחלה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן. שזהו שבמדרש מבאר שהרמז בקרבנות של נשיא מנשה קשור עם זה שנטלו שני נחלות בשני צידי הירדן, שמזה משמע שזהו ענין למעליותא.

בקשת בני גד ובני ראובן היה גם ענין בלתי רצוי, שהרי ויתרו על חלקם בארץ ישראל. לעומת זאת בני מנשה שנחלתם בעבר הירדן קשורה עם ירושת הארץ לעתיד לבוא, ולכן קיבלו חלקם "חציו בעבר הירדן וחציו בארץ כנען", להדגיש שלא היה בזה ויתור על ארץ ישראל, שהרי קיבלו חלק גם בארץ ישראל.

והסיבה שענין זה היה דוקא בשבט מנשה הוא מפני שענין מנשה הוא העבודה שבא על ידי הזכירה שנמצא במקום שרוצה להשכיחו מ"בית אבי", והעבודה הוא "נשני" - לקפוץ ולברוח מבחינת השכחה, ואם כן דוקא לשבט מנשה היו יכולים להיות בעבר הירדן באופן הרצוי.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. בראשית נ, כג.
  2. במדבר כו, כט.
  3. במדבר כז, א.
  4. שופטים ו, יא.
  5. שופטים יא, א.
  6. במדבר לב, מא.
  7. ראב"ע ורמב"ן על הפסוק ועוד.
  8. ככתוב (דברי הימים א ב, כא.): "ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד והוא לקחה והוא בן ששים שנה ותלד לו את שגוב. ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלעד".
  9. לקוטי שיחות חלק ט"ו ויחי ב.
  10. לקוטי שיחות חלק כח מטות שיחה ג'.