תקופת הנביאים
תקופת הנביאים היא תקופה בה שרתה רוח נבואה על יהודים מרוממים ונעלים שהכניעו את יצרם ואת חומר הגוף, וזכו לשמש כממוצע המחבר בין עם ישראל לאלוקיו, החזירו את העם בתשובה וקירבו אותו לאלוקיו, והעבירו נבואות ושליחויות שונות מהקב"ה לעמו.
בשונה מהחכמים, ואפילו גדולי חכמי הקבלה, שאין משיגים כלל עצמות ומהות אלוקות רק ידיעת הישות, בשונה מכך לנביאים יש השגה מסוימת בידיעת המהות של הספירות אותם משפיע הקדוש ברוך הוא.
דרגות שונות בנבואה
| ערך מורחב – משה רבינו |
גדול הנביאים היה משה רבינו, שבשונה מכל הנביאים שהתנבאו רק ב"כה אמר ה'", מכיון שרק ראו מחזה אותו פירשו לפי השגתם לתרגום הנבואה, הוא התנבא בלשון מדויק של הנבואה.
למשה רבינו הייתה השגה בנהי"ם מאצילות.
הבעל שם טוב[1] פירש את הפסוק "סור מרע ועשה טוב[2]", שבניגוד לירמיה הנביא נענש מה שהושלך לבור וכיוצא לפי שלא התפלל על ישראל כששמע הנבואה לרעה על ישראל, אך ישעיה הוא לשון ישועה, שכן הוא התפלל על ישראל.
נבואת מלך המשיח
מלך המשיח הוא נביא גדול מאוד וגדול מכל הנביאים קרוב למשה רבינו[3]. ובתנחומא[4] משמע שהוא נביא גדול ממשה: זה משיח בן דוד… שהוא גדול מן האבות, שנאמר, הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד[5]. ירום מאברהם, ונשא מיצחק, וגבה מיעקב… ונשא ממשה.
הרבי מסביר, שעל פי מדרש תנחומא משמע שהמלך המשיח יהיה גדול ממשה, ועל כן פירוש המילים בהרמב"ם: קרוב למשה הוא: למעלה ממשה.
ראו גם
הערות שוליים
| תקופות ביהדות | |
|---|---|
|
|