מנוחה רחל סלונים (בת אדמו"ר האמצעי)

הרבנית מנוחה רחל סלונים הייתה ביתו של אדמו"ר האמצעי, שעלתה לארץ ישראל והתיישבה בחברון.

תולדות חייה

הרבנית נולדה ביום שלישי י"ט כסלו תקנ"ט, באותו היום יצא אדמו"ר הזקן ממאסרו. נלב"ע כ"ד שבט תרמ"ח.

כאשר אביה אדמו"ר האמצעי נתבשר כי נולדה לו בת אמר: "מעתה מנוחה תהיה לנו" ולכן קרא את שמה "מנוחה", השם "רחל" על שם בתו הצעירה של אדמו"ר הזקן שנפטרה בצעירותה.

הרבנית מאוד השתוקקה לעלות לארץ ישראל. פעם חלתה והרופאים התייאשו מחייה, אביה הורה ללחוש באוזנה בשמו שהיא תבריא ותזכה לעלות לארץ הקודש ומיד הבריאה.

לאחר נישואיה עם הרב יעקב כולי סלונים, התגוררו בני הזוג בליובאוויטש. בשנת תקצ"ב נולד בנה הבכור ר' יהודה לייב, בשנת תקצ"ג נולד בנה ר' לוי יצחק ובשנת ת"ר נולד בנה ר' מרדכי דובער.

בארץ ישראל

בעצת אדמו"ר הצמח צדק עלתה בשנת תר"ה עם משפחתה לארץ הקודש והתיישבה בחברון.

כאשר הרבנית נכנסה להיפרד מאדמו"ר הצמח צדק התאוננה בפניו שהיא חוששת לצאת לדרך עקב הגשמים. ענה אדמו"ר הצמח צדק: "ומה בכך? תיסעי בין טיפות הגשם!" מאותו יום לא ירדה עליה טיפת גשם עד ליומה האחרון.

בהגיעה לחברון מיסדה שם את הקהילה חב"דית. יהודי העיר ואף הגויים התייחסו אליה כצדיקה, כינו אותה "די באבע מנוחה רחל" ורבים באו להתברך ממנה. האדמו"ר מלעלוב (ר' אלעזר מענדל), נהג לבקר בביתה בעת שהותו בחברון, כל הזמן היה עומד לפניה ולפני צאתו ביקש שתברך אותו. ישנם סיפורים רבים על מופתים שהרבנית חוללה. כל כלה הייתה מבקרת במערת המכפלה ולאחר מכן הייתה באה אל הרבנית לקבל את ברכתה.

הקפידה מאוד שלא ישפכו ושלא יזרקו דבר מאכל של שבת, כפי שקיבלה מאדמו"ר הזקן. חינכה ושימשה דוגמא אישית לטוהר וניקיון והייתה אומרת בשם הסבא ובשם אביה: "במקום שיש טוהר וניקיון, יש כשרות ויהדות".

פטירתה

כאשר נכדתה (מושקא דבורה), התכוננה לחתונתה קראה לה הרבנית מנוחה רחל ואמרה לה שלא תחפש דירה ושלא תרכוש דברים לחתונה כיון והיא מעניקה לה במתנה את הדירה על תכולתה.

לאחר זמן קצר ביותר הרבנית נפטרה והבית עבר לידי הנכדה. בערב ראש חודש שבט שנת תרמ"ח כתבה מכתב לאדמו"ר הרש"ב. מסרה אותו לנכד (ר' זאב דב) לשולחו בדואר והזהירה אותו שלא יפתח את המכתב. הנכד שהבין כי דבר מה חשוב יש במכתב הביאו אל אביו, ר' יהודה לייב. לאחר שפתח את המכתב גילה כי הרבנית כתבה שזהו מכתבה האחרון שהיא כותבת אל האדמו"ר הרש"ב.

בלילה האחרון לחייה ביקשה מנינתה פעשה הדסה (סלונים, ולאחר נישואיה - הלפרין), שהייתה כבת 12 שלא תישן אצלה כהרגלה אלא המשרתת זיסל שהייתה כבת 90 שנה. באמצע הלילה העירה את זיסל וביקשה שתרתיח מים כדי שתוכל להתרחץ ולהחליף בגדים. לאחר מכן ביקשה לקרוא לכל בני המשפחה ובכל אותה העת שפתותיה היו ממלמלות פרקי תפילה. ברגעיה האחרונים ישב ליד מיטתה הר' אפרים הלבן (מרבני חברון), כאשר הרגיש כי אלו רגעיה האחרונים רצה לצאת ולקרוא למניין שיהיו בשעת יציאת הנשמה, אך הרבנית שהייתה בדעה צלולה רמזה לו שלא ילך כי לא יספיק, אמרה לו "אבותיי נמצאים אתי כאן" ומייד יצאה נשמתה. בשעת טהרתה בקשו ממנה החברה קדישא שתזדקף וכך עשתה.

בהלווייתה השתתפו כל יהודי חברון, וילדי העיר הלכו לפני המיטה כשבידיהם נרות דולקים תוך כדי אמירת פרקי תהלים.

הרבנית הסתלקה בכ"ד שבט תרמ"ח ומנוחתה כבוד בעיר חברון.

בשנת תשמ"ב, יזם הגאון החסיד רבי שמואל אלעזר היילפרין זצ"ל, את חידוש העלייה לקברה ביום הסתלקותה, מאז שיחרור העיר חברון במלחמת ששת הימים, העלייה קבלה את ברכתו ועידודו של הרבי, ומאז (להוציא את תשמ"ח שלא התאפשרה העלייה, מפאת בעיות בטחוניות), בכל שנה עולים מאות מצאציה ואנ"ש חסידי חב"ד מכל רחבי הארץ, בפרט נשים צדקניות שבאות בהמוניהן ביום פטירתה ובכל עת. ישנה גם תופעה של ממש של נתינת שמות לבנות ישראל על שמה, ומאות ואולי אלפי בנות נושאות את שמה בגאון.