פרשת במדבר
פרשת במדבר היא הפרשה הראשונה בספר במדבר (מפרק א' פסוק א' עד פרק ד' פסוק כ').
הרבי ביקש שכל שנה בשבת פרשת במדבר יתוועדו לאחר תפילת מנחה[1].
הפרשה בקצרה
- ראשון - אלוקים מצווה את משה לספור את בני ישראל פעם נוספת. רש"י מסביר שאלוקים סופר את בני ישראל בגלל חביבותם בעיניו. הספירה הראשונה התקיימה כשהיהודים יצאו ממצרים, הפעם השניה הינה לאחרי שרבים מתו בגלל חטא העגל ואלוקים ספר כי לראות את מנין הנותרים.
- שני - התורה מסכמת את מנין בני ישראל לפי חלוקה לשבטים. יחד עם זאת הקב"ה ציוה את משה שלא לספור את שבט לוי. המספר הכולל של עם ישראל היה קצת יותר משש מאות אלף, בנוסף ללויים. כאן ניתנה ללויים האחריות על פירוק, הקמת ונשיאת המשכן במשאות במדבר, וכן הלויים חונים מסביב למשכן.
- שלישי - הקב"ה מצווה את סדר חניית השבטים מסביב למשכן, כל שבט עם דגלו בצבע מיוחד, כמו שרש"י אומר שהצבע היה זהה לצבע של האבן השמורה לשבט בחושן המשפט שנשא הכהן הגדול. כמו כן מסביר רש"י שסדר החניה במדבר הינו לפי הסדר בו נשאו בני יעקב את אביהם בדרכו לקבורה במערת המכפלה. התורה גם קובעת את סדר המשאות של השבטים במדבר סיני: כפי שכבר למדנו בתורה, בני ישראל נשאו על פי ה', כאשר הענן היה עולה מעל המשכן, ועד לאותו סימן, היה עם ישראל חונה במקום אחד.
- רביעי - מתחיל במילים "אלה תולדות אהרן ומשה" ואז מפרטת התורה את תולדות אהרן. רש"י מסביר שהם נקראים גם בניו של משה כיון שהוא לימדם תורה. כאן מצווים שבט לוי להיות אחראים על המשכן. רש"י מסביר שכיון שהלווים עושים את תפקידם עבור כל עם ישראל, לכן הם מקבלים מעשר משאר העם. התורה מציינת שמלכתחילה הכבוד היה שמור לבכורים, ורש"י מסביר שהמשימה ניטלה מהם כיון שהם השתתפו בחטא העגל.
- חמישי - הקב"ה מצווה את משה לספור את הלויים. המדובר בכל בן לשבט לוי מבן חודש ומעלה. הפסוק מתאר את הספירה של משה "על פי ה'" ורש"י מסביר שמשה לא נכנס לכל אוהל על מנת לספור את הילדים והתינוקות, אלא היה עומד מחוץ לאוהל וקול השכינה היה אומר כמה ילדים ישנם בתוך האוהל.
- שישי - הקב"ה מצווה את משה לספור את הבכורים של עם ישראל וגם כאן הספירה היא מבן חודש ומעלה. במפקד זה נספרו כעשרים ושתיים אלף בכורים ואז הקב"ה ציוה את משה להחליף את הלויים עם הבכורים בעבודתם.
- שביעי - ציווים מיוחדים לבני משפחת קהת הלויים. תפקידם של הקהתים הינו לשאת את הארון והמשכן במשאותיו. מדובר במשימה בעלת חשיבות גדולה ואחריות רבה, כיון שבארון נמצאות לוחות הברית ויחד עמו הם נושאים את המנורה, השולחן הטהור ושאר כלי הקודש. עבודתם של הקהתים מתחילה רק לאחר שאהרן ובניו כיסו את המשכן ושאר כלי הקודש.
מנהגים
מנהג ישראל בשבת פרשת במדבר אחר הצהריים, בזמן "רעווא דרעווין", לערוך התוועדות חסידית ואמירת 'לחיים' בסימן "שבת אחים גם יחד".
מקור המנהג בהתוועדות שבת פרשת בחוקותי שנת תשמ"ו, אז הציע הרבי:
באה ההצעה והבקשה דלקמן, בקשה נפשית:
ביום השבת הבא עלינו לטובה, שבת קודש פרשת במדבר, מברכים החודש וערב ראש חודש סיון, בעלות המנחה (שאז מתחיל כבר ענין האחדות דראש חודש סיון (כנ"ל ס"ה) - יתאספו בכל מקום ומקום רבים מישראל, אנשים ונשים וטף, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", "שבת אחים גם יחד", להתוועדות רעים, עד לסעודה כפשוטה ("גדולה לגימה שמקרבת") - אנשים לחוד ונשים לחוד (כמובן וגם פשוט),
שבה ידברו דברי תורה בכלל, ובמיוחד - בעניני אהבת ישראל ואחדות ישראל.. ועוד ועיקר - ש"איש את רעהו יעזורו", לעודד איש את רעהו (ואשה את רעותה) להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל עניני אהבת ישראל ואחדות ישראל.
בתורת החסידות
הרבי מליובאוויטש מקשה[2] מדוע הי' מחנה ישראל צריך להיות "אלפיים אמה" מהמשכן כדי "שיוכלו לבוא בשבת", הרי בין המשכן ומחנה ישראל הי' גם מחנה לוי'. וא"כ, גם אם הי' יותר מאלפיים אמה בין המשכן ומחנה ישראל היו יכולים לבוא בשבת מצד זה שמחנה לוי' באמצע? הרבי מבאר שתירוץ זה רש"י במה שהוסיף "משה אהרן ובניו . . חונים בסמוך לו": מסביב להמשכן חנו הלוים רק בג' רוחות אך מצד מזרח חנו רק משה אהרן ובניו, וכמפורש בפסוקים שלאח"ז, וא"כ הרי בצד המזרח לא הי' מחנה ישראל יכולה להיות רחוק יותר מאלפיים אמה מהמשכן, שהרי אהלי משה אהרן ובניו תפסו מקום קטן ביותר. ומכיון שבצד המזרח הי' השיעור חייב להיות לא פחות מאלפיים אמה, לכן לא חלקו גם בצדדים האחרים, וכולם היו במרחק שוה, אלפיים אמה מן המשכן, בכל צד.
