מוקצה
חכמים אסרו לטלטל מקצת דברים בשבת וביום טוב. איסור זה נקרא מוקצה. כלומר, שמוקצה ומוצא מדעת האדם מלהשתמש בו בשבת. איסור זה מתחלק לכמה סוגים. ובכללות מתחלק לשני סוגים כלליים: מוקצה קל ומוקצה חמור.
בתלמוד
במסכת שבת [1] נחלקו חכמים ורבי נתן בדין אדם המוציא בשבת בהמה, חיה או עוף כשהם בחיים לרשות-הרבים. רבי נתן סובר שהוא פטור, ואינו חייב מן התורה באיסור הוצאה, וטעמו הוא שהחי נושא את עצמו. ולכן אין האדם שהוציאן חייב, אולם חכמים סוברים שחייב.
דיני מוקצה
כלי שמלאכתו לאיסור
כלי שמשתמשים בו כדי לעשות מלאכה האסורה בשבת. כמו: מחט, נרות, פטיש, מחק, מכשיר כתיבה, אודם, חותמת, גפרורים, מהדק, מטריה, מנגל, בטריה, תפילין, פנס, מגהץ
מותר לטלטל 'כלי שמלאכתו לאיסור' בשבת רק לצורך גופו או לצורך מקומו.
לצורך גופו
צריכים את גוף הכלי כדי לעשות איתו משהו שמותר בשבת.
לצורך מקומו
צריכים את המקום ששם מונח החפץ האסור.
מוקצה מחמת חסרון כיס
דברים שמאוד יקרים לאדם, והוא חושש עליהם שיתקלקלו ויהרסו. לדוגמא: פלאפון, כלי נגינה, מצלמה, ארנק עם כסף, חפצים בחנות שעומדים למכירה, תעודת זהות, שלט, מחשב,
אסור לטלטל, לא לצורך גופו ולא לצורך ממונו.
אוכלים משקים וספרים בשבת
אוכלים ומשקים כשרים, וכן ספרים שמותר לקרות בהם בשבת – אינם מוקצה כלל ומותר לטלטלם בשבת גם שלא לצורך כלל.
שאין עליו תורת כלי ושאר מיני מוקצה גמור
כל דבר שאין עליו תורת כלי ואינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה, כגון אבנים, כספים, עצים, קנים, קורות, עפר, חול וקמח, וכן מאכלי אדם שאינם מבושלים ואין אפשרות לאוכלם חיים, כגון מיני קטניות, שאין ראויין לאוכלם חיים – הרי הם מוקצה גמור ואסור לטלטלם גם לצורך גופם, כגון לקחת אבן לפצוע בה אגוזים או לסמוך בה כלי וכיו"ב; או לצורך מקומם, כגון לפנותו מהשולחן, כדי שיוכל להניח עליו אוכל וכן מיני בשר קשה, שאין אפשרות לאוכלם חיים, או דגים שאינם מבושלים ולא מלוחים.
כלי שמלאכתו להיתר
כלי שמלאכתו להיתר, כלומר, ששימושו הרגיל תמיד הוא דבר שמותר בשבת ואפילו אם עיקר פעולתו הוא דבר שאסור לעשותו בשבת, אבל מיוחד וקבוע גם לדבר המותר בשבת – מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו, וגם לצורך הכלי עצמו.
כלים שאסור לטלטל בשבת
אסרו חכמים לטלטל כלים שאינם עומדים לשימוש המותר בשבת ויש בזה גם כן חילוקי דינים כדלקמן. וגם כלים שמיועדים לשימוש המותר בשבת יש בהם גדר מסויים של מוקצה כדלקמן, אבל מאכלים המותרים בשבת וכן ספרים המותרים בקריאה בשבת אינם מוקצה כלל.
בכלים
אסרו חכמים לטלטל כלים שאינם עומדים לשימוש המותר בשבת ויש בזה גם כן חילוקי דינים כדלקמן. וגם כלים שמיועדים לשימוש המותר בשבת יש בהם גדר מסויים של מוקצה כדלקמן, אבל מאכלים המותרים בשבת וכן ספרים המותרים בקריאה בשבת אינם מוקצה כלל.
הקל ביותר, כאמור, הם מאכלים כשרים וספרים המותרים בקריאה בשבת אינם מוקצה כלל ומותר לטלטלם גם שלא לצורך, ומסתבר שבכלל זה ג"כ תרופות שמיועדות לשימוש בשבת, מי שטיפת פה, דיאודורנט להסרת ריח זיעה ואפשר שגם תרופות שאין רגילות להשתמש בהם אך הם ראויים ומותרים בשימוש לאדם הזקוק להם אפשר שגם דינם כמוהם.
באוכלים
כל אוכל שראוי לאכילה, גם אם ראוי קצת לאכילה, אינו מוקצה כלל ומותר לטלטלו גם שלא לצורך. כל מה שאינו ראוי לאכילה, כגון קטניות הצריכות להתבשל, הוא מוקצה גמור כל זמן שלא נתבשלו. וכן פרי או ירק שלא גדל כל צורכו ואינו ראוי כלל לאכילה הוא מוקצה גמור ואם ראוי קצת לאכילה ואפילו אם מקצת בני אדם אוכלים אותו – אינו מוקצה כלל ודינו כנ״ל. אבל אם אין ראוי כלל לאכילה הוא מוקצה גמור.
גבי נכרי
מותר לומר לנכרי לטלטל כל מוקצה לצורך הישראלי או לצורך מקומו או לצורך גופו. אבל לצורך המוקצה, כגון שלא ייגנב – אסור לומר לנכרי לטלטלו.
בבעלי חיים ובמחובר לקרקע
אסרו חכמים להשתמש בבעל-חיים בשבת, כגון להשתעשע עימו על ידי שישפשף בו את התינוק או הגדול או להגביה את הבעל-חיים וכן לרכוב עליו ולישב על גבי בעל חיים בשבת – אסור.
דיני משחק בשבת
בהלכות שבת שבשולחן-ערוך הוקדשו כמה סימנים [2] להלכות מוקצה, וישנם כמה מהתייחסויות הרבי לדינים שבסימנים אלו.
בשיחת מוצאי-שבת פרשת שמיני תשל"ט התבטא הרבי [3]:
ישנם כאלו שאינם יודעים מהו "פוטבאָל". ישנו דין בשולחן-ערוך ש"אסור לשחוק בכדור בשבת" עם שקלא-וטריא שלימה בכך. גם יהודים יראי-שמים יודעים את השקלא-וטריא שבדבר, ואף-על-פי-כן אומרים הם פרק תהילים במקום לעשות זאת...
תחום שבת
הצורך להטלטל בדרכים ולנסוע ממקום למקום אסורה בשבת משום שהיא גורמת לחוסר מנוחה, והשבת נועדה להיות יום המנוחה של האדם.
וזהו שתקנו חכמים תחום שבו מותר להתהלך בשבת, ומעבר לו אסור לצאת. ותחום השבת הוא מקום שביתתו של אדם ועוד אלפיים אמה לכל רוח. אלפיים אמה הם אלפיים צעדים של אדם ממוצע, והם כ-912 מטרים.
במשנה (ראש השנה כה,א) מסופר: "שלח לו רבן גמליאל [לר' יהושע] גוזרני עליך שתבוא אלי במקלך ובמעותיך (ובתרמילך) ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך... ונטל מקלו ותרמילו והלך ליבנה כו'".
הרבי מסיבר את פשר המשנה[4]:
"הלך" – הוא רק איסור תחומים.
ב"מקלו" ניתוסף איסור הוצאה.
וב"תרמילו" – גם איסור מוקצה.
בתורת החסידות
בליקוטי שיחות, [5] מבאר הרבי [6] את ההבדל בין סוג החי לסוג הצומח, על סוג החי.
בסוג ה"חי", החיות היא נפשית, זוהי הסיבה לכך שבבעל-חי מצוי כח הרצון שבו מתבטאת ה"נפש". וגם הגוף שלו מושפע מרצון הנפש בדרך ממילא, מצד זה שהוא מיוחד עמו, עד כדי כך שמהותו היא הנפש".
עוד מסביר, שנפש וגוף בערכם זה - לזה הם מהות ומציאות. ולהעיר מזה שהחי נושא את עצמו ואינו מרגיש את עצמו [7].
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
הבהרה: המידע בחב"דפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.