סבוראים
סָבוֹרָאִים (מסבירים) - ובספרות התורנית רבנן סבוראי - הוא כינוים של חכמי ישיבות בבל מסוף תקופת האמוראים. כינוי זה מבוסס על השם "סבורא", שמופיע בתלמוד הירושלמי, מסכת קידושין, שפירושו בעל סברא, מבין דבר.
המקור הקדום ביותר המזכיר את הסבוראים, מגדיר אותם כקבוצה-תקופה ומכנה אותם בשם זה הוא איגרת רב שרירא גאון.
בשונה מהאמוראים, שיצרו את התלמוד, עסקו הסבוראים לא ביצירה חדשה אלא בעיקר בהסברתו, הטמעתו והשלמתו. לסבוראים חלק רב בעריכת התלמוד הבבלי – ליקוט גרסאות והשוואת נוסחאות, ויש מדבריהם שנכנסו לגוף התלמוד. בכך סיימו הסבוראים את תהליך כינוסו ועריכתו של התלמוד. מלבד זאת, לא הותירו הסבוראים אחריהם טקסט כתוב, בשונה מכל שאר תקופות ישראל, לכן הידע עליהם הוא דל ביותר.
תקופתם
ישנה מחלוקת על אורכה של תקופה זו. רב שרירא גאון באיגרתו, בעל "סדר תנאים ואמוראם" ועוד, כתבו כי תקופת הסבוראים הסתיימה בשנת 540 למניינם, עם מותם של רב עינא - ראש ישיבת סורא ורב סימונא - ראש ישיבת פומבדיתא.
לעומתם, סובר רבי אברהם אבן דאוד ב"ספר הקבלה" כי תקופה זו נמשכה עד למחצית המאה השביעית לספירה הנוצרית, עם פטירת רב ששנא - ראש ישיבת סורא.
הרבי אומר שבתקופת הסבוראים נגמרו באופן סופי כל העניינים שנותרו מתקופת בית המקדש, כדוגמת עניין הנבואה וכדומה.[1]
תורת הסבוראים
על פעלם התורני של רבנן סבוראי כותב רב שרירא גאון באיגרתו (בתרגום לעברית): "אף שהוראה לא היתה, היו פירושים וסברות קרובים להוראה, ונקראו רבותינו אלו 'רבנן סבוראי'. וכל מה שהיה תלוי ועמד, פירשוהו".
אכן, הסבוראים לא הותירו בידינו חיבורים כפי שהותירו האמוראים והגאונים, אלא עסקו בביאור דברי האמוראים והסברתם (וכנראה מכאן השם "סבוראים"). במקומות מסוימים, דבריהם אף נכנסו לתוך התלמוד עצמו (ראה להלן).
על פי עדויותיהם של כמה מן הראשונים, בתלמוד שבידינו נטמעו כמה סוגיות סבוראיות, רובן בראשי המסכתות או בפתחם של נושאים חדשים. העיסוק הפרשני בסוגיות הללו הוא בדרך כלל באמצעות ניתוח לשוני, ולעיתים קרובות יש בו השוואה בין חלקי המסכת, והרחבה של הדיון, אך אין בו תוספות הלכתיות ועקרוניות. דוגמאות ידועות לסוגיות סבוראיות: הפתיחה למסכת קידושין, הפתיחה לסדר נזיקין וסוגיית המגדף במסכת סנהדרין.
קיימת דעה כי חלק מהמקומות שבתלמוד בו חלוקים אמוראים, ובסוף מחלוקתם נאמר "והלכתא כרב פלוני" או "והלכתא כך וכך", פסיקה זו היא הוספה של הסבוראים[2].
שמות סבוראים ידועים
- רבה יוסי.
- רב אחאי מבי חתים.
- רבה (אין הכונה לאמורא רבה).
- רב רחומי השלישי.
- רב שמואל בריה דרב אבהו.
- רב סימונא.
- רב עינא.
- רב אחא בר נהלא.
- רבנא סמא בר רבנא יהודה.
- רבינא בר אמוציא.
- רב אחדבוי בר בטינא.
- רב רבאי דמן רוב.
לקריאה נוספת
- הרב ד"ר יעקב אליהו אפרתי, תקופת הסבוראים וספרותה, אגודת "בני אשר" פתח תקווה, תשל"ג.
- יעקב שמואל שפיגל, הוספות מאוחרות סבוראיות בתלמוד הבבלי: חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת תל אביב, תשל"ו.
- הרב ד"ר אליהו רחמים זייני, רבנן סבוראי וכללי ההלכה - כרך א', חיפה תשנ"ב.
קישורים חיצוניים
- הרב ד"ר בנימין מנשה לוין, רבנן סבוראי ותלמודם, ירושלים תרצ"ז, הוצאת אחיעזר תל אביב, באתר אוצר החכמה
- מנחם ברונפמן, הסבוראים: על תקופה עלומה בתולדות עם ישראל, באתר בית חב"ד
| תקופות ביהדות | |
|---|---|
|
|
הערות שוליים
- ↑ שיחת אור ליום ב' דחול המועד סוכות, ח"י תשרי, שמחת בית השואבה, ה'תשכ"ג
- ↑ ב"מ לוין, רבנן סבוראי ותלמודם, ירושלים תרצ"ז, פרק י: "פירוש" בצורת "והלכתא", עמ' 46–53.