תומכי תמימים וילנה
ישיבת תומכי תמימים וילנה הוקמה פעמיים: בפעם הראשונה בהתעוררות חסידי חב"ד בעיר, ובפרוץ מלחמת העולם השניה הוקמה בשנית ע"י אדמו"ר הריי"צ.
ראשית הישיבה והקמתה
בתחילת חודש ניסן תרפ"ז עבר השד"ר ר' לעמיל מאדער בעיר וילנה, ועורר את קהילת חב"ד בעיר להקים סניף לישיבת תומכי תמימים. הקהילה כולה הסכימה להצעה, ובי"ג ניסן כתבו מכתב לאדמו"ר הריי"צ ובו סיפרו על רצונם להקים את הישיבה "באופן שכל הנהגתה תהי' תחת הנהגת כ"ק, ורוח כ"ק יהי' הרוח חיים באופני הישיבה הלזו". בסיום המכתב בקשו את הסכמת הרבי להקמת הישיבה, והודיעו שלכל התנאים הגשמיים ידאגו חברי הקהילה. על המכתב חתומים שבעה עשר מאנשי הקהילה "חברי הועד תומכי תמימים וילנא".
בכ"ז ניסן השיב להם אדמו"ר הריי"צ במכתב בו נותן את הסכמתו להקמת הישיבה ומתבטא במילים "שמחתי על ההתעוררות וטוב טוב הדבר במאוד מאוד".
מיד שלחו חברי ועד הישיבה מכתבים לרבנים החסידיים של ערי השדה שבסביבות וילנה להודיע על דבר פתיחת הישיבה, וכתוצאה מכך התקבץ הגרעין הראשוני שהיווה 13 תמימים בני 14-15.
בר"ח אייר נערך מעמד פתיחה מפואר לישיבה בבית הכנסת החבד"י "אפטאוו" ברח' וילנער 21 שיועד להיות מקום הלימודים של הבחורים. במעמד השתתפו גדולי התורה ורבני העיר, ובראשם הגאון המפורסם ר' מנחם קאסאווסקי.
בי"ג אייר נפתחה הישיבה בפועל, ולמדו בה בתחילה בשתי כיתות - בנמוכה למדו גמרא עם קצת מהתוס', ובגבוהה יותר למדו את כל התוס'. בתחילה למדו גמרא מסכת גיטין. הר"מ הראשון היה הגאון ר' זאב סגל והמשפיע והמשגיח היה ר' מרדכי לייב גרוסבאום. ר' שניאור זלמן זליגסון (שהתפלל מידי יום בישיבה, ובבית הכנסת בה שכנה עוד לפני הקמתה) היה ממקימי הישיבה ובחן את התלמידים. חברי ועד הפועל היו ר' משה קצנלסון, ר' אליהו ווייץ, ר' אשר אנשיל רבינוביץ', ור' חיים יהושע קפליוביץ[1].
הפנימיה הראשונה של הישיבה שכנה ברח' נאוואגאראדסקי והייתה מרוחקת מאוד מבית הכנסת "אפטאוו" בו הי' חדר האוכל ומקום הלימוד, וכשנה לאחר מכן נתן ועד הקהילה דירה מרווחת ומאוורת בקירוב מקום ברח' אנטאקאובער.
על מכתב ועד ההנהלה על הקמת הישיבה לא השיב אדמו"ר הריי"צ (שנאסר בט"ז סיוון). ביציאתו מרוסיה בתחילת חורף תרפ"ח עצרה הרכבת בוילנא למשך זמן קצר שלא איפשר ביקור בישיבה, וראש הישיבה והמשפיע נפגשו עמו בתחנת הרכבת.
פגישת תלמידי הישיבה עם אדמו"ר הריי"צ
ביקור תרפ"ח
מיד עם יציאת אדמו"ר הריי"צ מברית המועצות ביקשו ממנו אנ"ש בורשה שיבוא להשתקע שם, אך הרבי השיב שהדבר אינו אפשרי מפני סיבות שונות והתיישב בריגא שבלטביה. בנר א' דחנוכה הודיע הרבי שברצונו לבוא לבקר ("בערך לא קודם מחודש שבט") בורשה וסביבותיה, ומאז החלו ההכנות לנסיעה. כששמעו זאת קהילת חב"ד בוילנא, ביקשו מהרבי שיעצור בדרכו חזרה מורשה לביתו בריגא בעירם ("בכלל למען הרים קרן אור החסידות . . ובפרט לחזוק מצב ישיבתנו הקדושה"). בפועל נסע הרבי לבקר בורשה בכ"ח שבט, ושהה שם כשבועיים, ולאחר פורים קיים את בקשתם ועצר למספר ימים בעיר.
בתחילה התכנון היה שהרבי ישהה בעיר יומיים בלבד, אך בעקבות בקשת החסידים שהתגוררו בעיירות הסמוכות לעיר, התעכב הרבי בעיר שבוע.
ביום שלישי כ"א אדר הגיע הרבי לעיר, ובתחנת הרכבת קידמו את פניו קהל עצום שיצר שביל אנושי מתחנת הרכבת שבעיר ועד למלון 'איטליה'[2] בו התאכסן הרבי.
למחרת, יום רביעי כ"ב אדר, ביקר הרבי בבית הכנסת "אפטאוו" שם היתה הישיבה כאמור, הסתובב בין שולחנות הבחורים ואיחל איחולים נפלאים באופן פרטי לתמימים. לאחר מכן נכנס הרבי לזאל של הישיבה שהיה מלא בחסידים ואמר מאמר.
כאמור, התעכב הרבי בעיר במשך שבוע, בו הגיעו אל הרבי אנשים רבים, ואף ר' חיים עוזר גרודזינסקי נפגש עם הרבי. במשך כל השבוע הורשו תלמידי הישיבה באופן מיוחד להכנס למלון, ואף אכלו שם את ארוחת הערב.
במכתב מז' ניסן כותב הרבי לחסיד שמואל אבא דוליצקי[3]: "בטורח רב עלתה לי הנסיעה הזו, אבל ת"ל שבעתי ענג מהישיבה תומכי תמימים יצ"ו בוארשא וכן בוילנא, ות"ל בעד זה".
פגישת תרצ"א
בשנת תרצ"א חל י"ב תמוז - חג הגאולה של אדמו"ר הריי"צ - בשבת, ולשבת מיוחדת זו הגיע הרבי לשבות בורשה. לשבת מיוחדת זו הגיעו תלמידי ישיבות וילנה ולודז', ולאחר השבת קיבל הרבי את התלמידים ליחידות.
ביקור תרצ"ב
בחדשי תמוז-מנחם אב בשנת תרצ"ב שהה הרבי בעיר דרוזקעניק לצרכי רפואה, ובחזרתו לביתו עבר דרך הערים לודמיר, וילנה וורשה.
לעיר וילנה הגיע הרבי ביום חמישי ל' מנחם אב, והתאכסן במלון גרייסטון. בליל שבת התפלל הרבי בבית הכנסת החבד"י "אפטאוו" בו שכנה הישיבה, ואף אמר שם מאמר.
בסיום הביקור בעיר ביקש הרבי לבקר גם בישיבה. כשנכנס למקום הלימוד היתה שעת לילה מאוחרת, ועם זאת למדו הבחורים סביב שולחנות ארוכים בשקידה רבה. כשנכנס הרבי נעמדו כולם על רגליהם והשתררה שתיקה מוחלטת למשך מספר דקות עד שאמר הרבי "הקול קול יעקב, ברצוני לשמוע קול תורה", ומיד חזרו התמימים ללימודם. הרבי הסתובב בין השולחנות כשהוא מביט בפני כל אחד ואחד מהנוכחים בחדר, ולאחר מכן נתן את ברכתו הקדושה לתלמידים ולנאספים.
פגישת תרצ"ד
בכ"ב סיון תרצ"ד ביקר אדמו"ר הריי"צ בעיר גלובקע שבחבל וילנה, ועצר בדרכו (מורשה) למשך כמה שעות בוילנא. אדמו"ר הריי"צ שהה שם כשבועיים ומחצה, ובמשך זמן זה הגיעו אליו כל החסידים שהתגוררו בסביבה.
יחס מיוחד מאדמו"ר הריי"צ לישיבה
תמיכה בגשמיות הישיבה
הישיבה נתמכה באופן רשמי מקופת רבינו בסכום של 100$ לחודש.
הרבי אף כתב מכתב מיוחד לר' חיים עוזר גורודנסקי בבקשה לתמיכתו בישיבה.
כאשר מנהל הישיבה הרב אליהו ווייץ כתב לרבי בחורף תרצ"ד שעיקר ניהול הישיבה נופל עליו והוא מעוניין להתפטר מתפקידו, הזהיר אותו הרבי מלעשות זאת מחשש שצעד זה יביא לסגירת הישיבה, ולצורך התמיכה בו כתב מכתבים לשני בתי הכנסת של חסידי חב"ד בעיר, במכתבים אלו מבקש את אנ"ש לתמוך בישיבה.
בחינת התלמידים
בחורף תר"צ ביקר בישיבה ר' אריה לייב שיינין ובחן את התלמידים. את התרשמותו מסרו חברי ההנהלה במכתב לאדמו"ר הריי"צ.
בחורף תרצ"א שלח אדמו"ר הריי"צ את הגאון ר' יהודה הבר לבחון את התלמידים בישיבה. הרב הבר שהה בישיבה כמעט שנה שלימה, בה דיווח ברציפות ובתמידות לאדמו"ר הריי"צ.
ראשי הישיבה
| ערך מורחב – יהודה הבר, יצחק דוב אושפאל |
הרב יהודה הבר
החל מחורף תר"צ שהה הגאון ר' יהודה הבר בריגא לאחר שיצא מרוסיא, אך עדיין לא קיבל רשיון כניסה לארצות הברית, וכ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א נתבקש לתהות על קנקנו. לאחר שמסר הרבי שליט"א את התרשמותו לאדמו"ר הריי"צ, שלח אדמו"ר הריי"צ בחורף תרצ"א את הגאון ר' יהודה הבר הנ"ל לבחון את התלמידים בישיבה. לאחר הבחינה, כתב מכתב ארוך לאדמו"ר הריי"צ בו פירט אודות הישיבה. לאחר שגם בשנת תרצ"א לא קיבל רשיון כניסה לארה"ב, מינה אותו אדמו"ר הריי"צ לעמוד בראשות הישיבה. הרב הבר עמד בראשות הישיבה עד שלהי שנת תרצ"ד.
הרב יצחק דובער אושפאל
הרב אושפאל היה מהתלמידים הראשונים בישיבת תות"ל וילנה - בשנת תרפ"ז, והמשיך ללמוד בה עד שנת תרפ"ט אז עבר ללמוד בתומכי תמימים אטוואצק.
לאחר הימים הנוראים בשנת תרצ"ה קיבל מכתב מאדמו"ר הריי"צ המורה לו ללכת באופן מיידי לישיבה בוילנא ולשמש שם כרב ומנהל, הרב אושפאל שימש כראש הישיבה עד פרוץ מלחמת העולם השניה בחודש אלול תרצ"ט, אז נסגה הישיבה והתלמידים שולחו למקומותיהם.
הישיבה בזמן השואה
בריחת התלמידים לעיר
כפי שנזכר לעיל, עם פרוץ מלחמת העולם השניה שולחו תלמידי התמימים בוילנה לבתיהם.
במלחמת העולם השניה כבשה רוסיה חלקים נרחבים מליטא, אך העיר וילנה עדיין היתה בידי ממשלת ליטא העצמאית. לאור העובדה שהעיר לא היתה נתונה בשליטת רוסיה ואף לא בשליטת גרמניה הורה אדמו"ר הריי"צ לתמימים שבאיזור ורשה ואטוואצק המופצצות לברוח לוילנה ולהקים שם את הישיבה מחדש. לישיבה הגיעו התמימים מורשה בקבוצות קטנות ואף כיחידים כיון שהיו צריכים להבריח 2 גבולות: בתחילה היו צריכים להבריח את הגבול שבין גרמניה ורוסיה, ולאחר מכן את הגבול שבין רוסיה וליטא. במשך כמעט שנה המשיך הרבי ועודד את כלל תלמידי התמימים להבריח את הגבול לוילנה - עד שבחג השבועות כבשו הרוסים גם את וילנה והכניסה לעיר נעשתה כבלתי אפשרי. עד חודש כסלו הצליחו להגיע לישיבה כעשרים בחורים. בשיא תפארתה מנתה הישיבה עשרות רבות של בחורים ויכול להיות אף יותר מכך (כיון שאין על סיום התקופה המאושרת בישיבה עדויות). רובם אכן ניצלו בסופו של דבר מהשואה האיומה.
הישיבה שכנה במקומה כמאז ומקדם, בבית הכנסת "אפטאוו".
תמיכת אדמו"ר הריי"צ בישיבה
הישיבה שנפתחה בהוראתו הישירה של אדמו"ר הריי"צ, זכתה לעידוד בלתי פוסק ולתמיכה רבה.
תלמידים רבים שהודיעו לרבי במכתב על דבר ביאתם צלחה לישיבה קיבלו מהרבי מכתב חוזר ובו ברכות להצלחה בישיבה.
הרבי החזיק את הישיבה מבחינה כספית והתרים לצורך המטרה אישים רבים וגופים שונים, ובענין זה מצויים אגרות רבות שלו[4].
צוות הישיבה
לא רק תלמידי הישיבה ברחו לוילנה, אלא גם רבנים רבים ברחו לאיזור זה, ובישיבה שמשו בקודש רבנים רבים.
ראש הישיבה היה הרב יצחק דובער אושפאל ששימש גם בגלגולה הקודם של הישיבה כראש הישיבה. הרב אושפאל לאחר סגירת הישיבה עם פרוץ המלחמה חזר לביתו שבקורניץ, אך לאחר זמן התברר שעיירה זו נשארה בגבול הרוסי, והרב אושפאל הוברח ע"י אחד מידידיו בשעת לילה מאוחרת.
מנהל נוסף של הישיבה היה הרב משה לייב ראדשטיין.
אדמו"ר הריי"צ מינה בתור משפיע את הרב יהושע אייזיק בארוך, שהיה אוכל יחד עם הבחורים ומתוועד עמם. משפיע נוסף היה הרב שמואל זלמנוב ששימש גם כמנהל הישיבה[5], מסר שיעור בתניא מידי יום, ועם התלמידים הגדולים למד מידי פעם גם מאמרי דא"ח ומכתבים.
הרב ישראל זאב גוסטמן נחשב אף הוא כראש הישיבה, והיה אומר לפני התלמידים שיעורים עמוקים בנגלה (מגיד שיעור נוסף בישיבה היה ר' זלמן שהיה תלמיד ישיבת גרודנא לשעבר והיה ידידו של הרב ישראל גוסטמן. לשיעוריו יצא שם טוב, ומתנגדים רבים שלחו את בניהם לישיבה בזכות שיעורים אלו, ואף שידעו שזוהי ישיבה חב"דית מובהקת).
הרב אליהו משה ליס שימש כמשגיח, ומסר שיעור בגמרא לתלמידים הקטנים. בנוסף, הירבה לשוחח עם הבחורים.
בנוסף, רבנים רבים מהאיזור היו באים לבקר בישיבה בתכיפות, וביניהם ר' אריה לייב שיינין, ר' ישראל נח חצקביץ ועוד.
סגירת הישיבה
בחג השבועות ת"ש כבשו הרוסים את וילנה, אך עדיין לא נגעו לרעה ביהודי העיר ובישיבות. אדמו"ר הריי"צ החל מיד בעבודה נמרצת לחלץ מהאיזור את התלמידים, ואכן רובם הגיעו בסופו של דבר לארץ מבטחים דרך רוסיה ויפן.
בכ"ט סיון תש"א נכבשה העיר על ידי הנאצים, והם ריכזו את תושביה היהודים בגטו[6]. חיסול הגטו החל בא' אלול תש"ג, ומלבד כמה עשרות בודדות של פרטיזנים שהצליחו להבריח את גבולות הגטו, הושמדו על ידי הנאצים במהלך השואה כמאה אלף יהודים בגטו וילנה.
הערות שוליים
- ↑ יש לציין שרבים מבני הקהילה התעסקו בהקמת וניהול הישיבה, ומהם: ר' מענדל לוין, ר' לייב פריידין, ר' שמואל רוטנר, ר' משה קצנלסון, ר' חיים שפריירגן.
- ↑ שהיה בבעלותו של חסיד ליובאוויטש
- ↑ אגרות קודש כ"ק אדמו"ר הריי"צ חט"ז, אגרת ה'תתסב
- ↑ אג"ק ח"ה.
- ↑ על נייר המכתבים של הישיבה נכתב "התלמידים הפלטים בווילנא, תחת הנהלת הרבנים משה ליב ראדשטיין ושמואל זלמנוב". יש לציין שעל אחד מהמכתבים חתום בכת"י "המנהל יוסף צבי קוטלארסקי", וייתכן שהיה לישיבה מנהל שלישי.
- ↑ עוד קודם הקמתו של הגטו, רצחו הגרמנים כמעט מחצית מתושביה היהודים של העיר. ההשערה היא שבתקופה שבין כיבוש העיר להקמת הגטו נרצחו כשלושים וחמש אלף איש מתוך שמונים אלף התושבים היהודים בעיר.