אחשוורוש

אילי טהר היה מלך פרס בתקופת גלות ישראל לאחר חורבן בית ראשון. הוא מלך בין השנים ג'שצ"ב ל-ג'ת"ו. מלכותו התפרסה על מאה עשרים ושבע מדינות מהודו ועד כוש, וכדברי חז"ל היא הקיפה את העולם כולו.

אחשורוש הוא דמות מרכזית בסיפור מגילת אסתר, שלזכרו נקבע חג הפורים. הוא המלך שהסכים לגזירת השמדת עם ישראל שהציע המן, אך לבסוף התהפך לבו לטובת היהודים, בזכות מלכתו היהודיה אסתר ובן דודה נשיא הדור מרדכי היהודי.

תולדות חיים

מלכותו של אחשורוש מתוארת בתחילת מגילת אסתר, ועל פסוקים אלו ישנם פירושים ותיאורים נרחבים במדרשים ובמפרשים.

מוצאו

ישנן דעות שונות לגבי מוצאו של אחשורוש: לדעה אחת היה ממשפחת המלוכה, בנו של כורש או דריוש; ולדעה שניה לא היה ממשפחת המלוכה, אלא השתלט על כס המלכות בכח.

בגמרא דרש רב על המילה "המולך", "שמלך מעצמו" - ופירשו זאת בשני אופנים: או שלא היה ראוי ממנו למלכות, או ששילם כסף^{[דרושה הבהרה]} כדי להתמנות - ורש"י ביאר זאת, "שלא היה מזרע המלוכה". כך גם נראה ממה שאמרו בגמרא שושתי כינתה את אחשורוש "בר אהורייריה דאבא" [בן שומרי הסוסים של אביה, בלשצר המלך].

לאידך, בתרגום שני ובמדרשים נוספים נאמר שהיה מזרע המלוכה. לדעה זו התחתן עם המלכה ושתי לאחר שהמלך דריוש - שכבש את ארמון בלשצר - מצא שם את בת המלך ושתי כנערה, והוא חמל עליה והשאירה בחיים, ולאחר מכן השיאה לאחשורוש בנו.

מלכותו

אחשוורוש החל למלוך בשנת ג'שצ"ב ליצירה. קדם לו כורש מלך פרס, שהיה חתנו של דריוש מלך מדי - שכבש את המלוכה מאת בלשצר מלך בבל, וממנו החלה מלכות פרס להיות השלטת העיקרית בעולם. אחשורוש היה מהמלכים ש'משלו בכיפה' - כלומר, ששלט על העולם כולו. וזו כוונת הפסוק: "המולך מהודו ועד כוש", שמשמעותו בכל העולם כולו.

בשנת ג'ש"צ, החלו עולי בבל באישור כורש מלך פרס לבנות את בית המקדש השני בירושלים; אך בשנה הראשונה למלכותו של אחשורוש, כתבו הגויים תושבי הארץ כתב שטנה למלך, ובו הזהירו אותו מכך שהתחזקות היהודים והתבססותם בירושלים עלולה להביא למרד בו. לאור זאת הפסיק אחשוורוש את הבניה, והיא הושבתה עד השנה השניה למלכות דרויש, היא שנת ג'ת"ח. זו גם הסיבה שאמר אחשורוש לאסתר כשנשאה חן בעיניו: "וּמַה-בַּקָּשָׁתֵךְ עַד-חֲצִי הַמַּלְכוּת וְיִנָּתֵן לָךְ" - רק עד חצי המלכות, ולא כולל בנין בית המקדש - שאותו הוא אינו מוכן לתת.

מלכותו נמשכה ארבע עשרה שנים, עד שנת ג'ת"ו - שהיא השנה בה נקבע פורים לחג.

אישיותו

בגמרא ישנה מחלוקת האם אחשורוש "פיקח היה" או "טיפש היה". הרבי הריי"צ מתאר את אישיותו כבלתי מאוזנת, בתיאור המשלב את שתי הדעות יחדיו: "אחשורוש היה הפכפך בטבעו ונוסף על כך גם גס רוח, חכם בעיניו ונוח לכעוס. שררה בו עירבוביה של טוב ורע, חכמה וטפשות, הכל ביחד, כמאמר חז"ל "מלך פקח היה, מלך טפש היה""^{[דרוש מקור]}.

יחסו ליהודים מתואר באופן כללי כשלילי. בגמרא דורשים האמוראים את שמו "אחשורוש" כמבטא את רשעותו:

"אחשורוש" - אמר רב: אחיו של ראש, ובן גילו של ראש; אחיו של ראש - אחיו של נבוכדנצר הרשע שנקרא ראש, שנאמר: "אנת הוא רישא די דהבא". בן גילו של ראש - הוא הרג, הוא ביקש להרוג, הוא החריב, הוא ביקש להחריב, שנאמר: "ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלם".

ושמואל אמר: שהושחרו פניהם של ישראל בימיו כשולי קדרה.

ורבי יוחנן אמר: כל שזוכרו אמר אח לראשו.

ורבי חנינא אמר: שהכל נעשו רשין בימיו, שנאמר: "וישם המלך אחשורוש מס".

"הוא אחשורוש" - הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו.

בתורת חסידות

ההשפעה מבחינת "שכינה"

ההמשכה וההשפעה מהקב"ה לבני ישראל - בחינת שכינה - בהיותה בעילם המדינה, שהיא בחינת ירידה גדולה ועצומה מאד - מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, אין זו ירידה מדורגת בדרך השתלשלות מעילה לעלול וכו' - באופן של ערך ושייכות בין מדריגה למדריגה, מאחר שאין ערוך כלל וכלל בין מעמד השכינה למעלה לבין מעמד השכינה כפי שהיא בגלות, אלא ירידה זו היא בבחינת דילוג ומרוצה במהירות רבה שלא בסדר והדרגה, ונרמז בפסוק "דמה לך דודי לצבי".

מצב זה נרמז בשמו של המלך שמלך בכיפה באותה תקופה - אחשורוש. "אחש" - לשון מהירות, כמו "מהרה חושה", "לעזרתי חושה", "כי גז חיש ונעופה". ורומז לגלות וירידת השכינה לעילם - בדילוג, וכן גם העלאת הניצוצות בזמן הגלות היא בדילוג ומהירות, שלא בסדר והדרגה - כפי שהיה בזמן שבית המקדש היה קיים. וזה פירוש מאמר רבותינו זכרונם לברכה - "זכו אחישנה".

"ורוש" - לשון מרירות כמו "ענבי רוש" "ראש ולענה", והיינו מרירות השעבוד. וכן פירושו עניות ודלות, כמו "ולרש אין כל". ועל זה נאמר: "עמו אנכי בצרה", שנתלבש מבחינת אחש בבחינת ורוש.

שורשו הרוחני של אחשוורוש

על אף ש"אחשורוש" מסמל ומבטא את הירידה והשפלות, שהוא שלילי במהותו, מכל מקום בשרשו הרוחני הוא גבוה ביותר. עפ"י הכלל הידוע ש"כל הגבוה גבוה ביותר כשנופל נופל למטה ביותר". ולכן לפי גודל ירידתו ושיפלותו של אחשורוש, כך גודל שורשו הרוחני.

נאמר: "לה' המלוכה" - המלוכה והממשלה היא רק לה', וזה בא לידי ביטוי ומימוש - על ידי מלך ישראל שהוא בחינת מרכבה למלכות דאצילות. אך מפני חטאינו גלינו מארצנו ונפלה מלכות ה' ונתלבשה במלכויות העמים. נמצא כי במלכי אומות העולם ניתנה הארה ממלכות ה', ורק מזה בא להם כח שליטתם, וכמו שמברכים על ראית מלך ממלכי האומות "ברוך כו' שנתן מכבודו לבשר ודם". ולפיכך נרמז שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, בשמו של אחשורוש - מלך בשר ודם שמשל בכיפה. ודרשו רבותינו; "אחשורוש" - שאחרית וראשית שלו. וכן בזהר "בכל אתר המלך סתם דא קב"ה", אף על פי שלהלכה אין להם דין של שם-קודש או כינוי. וכן כל המסופר אודות אחשורוש, רומז לענינים בסדר ההשתלשלות שלמעלה.

מכיון ששרשו העליון של אחשורוש - מלך גוי ורשע - היה גבוה ביותר, כנ"ל, הרי על ידי עבודת בירור הניצוצות שעשו מרדכי ואסתר בקליפה קשה זו - ותיקונה, הצליחו לגלות אור עליון ביותר, מלכותו של הקב"ה בעולם, ש"קיימו וקיבלו היהודיים עליהם ועל זרעם", ואמרו חז"ל: "קיימו מה שקיבלו כבר" - במעמד הר סיני, והיתה קבלת התורה מחדש, ובאופן נעלה יותר מסיני, היינו, בלי הכפיה שהיתה בסיני - שכפה עליהם הר כגיגית וכו'. ומסירות נפש זו הביאה למחיית עמלק (תלית המן ובניו), עד שאפילו רבים מעמי הארץ מתיהדים.

חשיבותם הרוחנית של ימי הפורים - שזכינו להם, מודגשת בכך שאפילו היום הקדוש - יום הכפורים, הוא רק "כפורים" - כמו פורים. ו"מסמך גאולה לגאולה" גאולת פורים נסמכת לגאולה שבניסן - "בניסן עתידין להגאל".

קישורים חיצוניים

• אדמו"ר הזקן, תורה אור הוספות למגילת אסתר קטז, ב ואילך

הקודם: כורש

מלכי פרס ג' אלפים ש"צ - ג' אלפים תמ"ב

הבא: דריווש בן אחשוורוש

(חלק מהחומר בערך נלקח מהספר "ערכים בחסידות")