פסח שני

פסח שני עניינו הוא - אין דבר "אבוד", תמיד ניתן לתקן. אפילו מי שהיה טמא, מי שהיה בדרך רחוקה. ואפילו "לכם", שזה היה ברצונו, מכל מקום אפשר לתקן.

היום יום י"ד באייר

פסח שני הוא חג החל ביום י"ד באייר. בזמן שבית המקדש היה קיים כל מי שנאנס ולא הקריב את קרבן פסח במועדו - י"ד בניסן, יכל להשלימו ולהקריבו ביום זה. גם כיום נוהגים לחגוג את היום לזכר הקרבת קרבן הפסח, ולאכול מצות.

בחסידות מבואר כי ביום זה מתגלים אותם הגילויים של חג הפסח בדרגה נעלית יותר, ונותנים כח לעבודת ה' בדרגה גבוהה יותר, זאת בהתאם לחודש אייר לעומת חודש ניסן המסמל את עבודת האתהפכא לעומת עבודת האתכפיא. העובדה שאדם שנמנע מהקרבת הפסח בזמנו הקבוע ביכולתו להשלימו ביום זה מלמדת ונותן כח רוחני כי "אין דבר אבוד" תמיד אפשר לתקן.

מקור המצווה

היה זה בשנת ה'תמ"ט לבריאת העולם בחודש ניסן, כעבור שנה מאז צאתם של בני ישראל ממצרים, צווה הקב"ה למשה רבנו על קיום מצוות הקרבת קרבן הפסח בפעם הראשונה לאחרי יציאתם. תיאור ההקרבה כתובה בתורה בספר במדבר (ט, א-יד.) "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר. וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח, בְּמוֹעֲדוֹ. בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר-יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם, תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמֹעֲדוֹ; כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו, תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשֹׂת הַפָּסַח. וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי: כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה', אֶת-מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."

אולם הייתה קבוצת אנשים שהיו טמאים (בגורם לכך ישנם כמה דעות : לדעה א' מדובר באלו שהתעסקו בקבורת נדב ואביהוא, ולדעה אחרת מדובר בנושאי ארונו של יוסף, ולדעה אחרת נטמאו למת מצווה) ונמנעה מהם הקרבת הקרבן, ואודות לדרישתם כי ברצונם גם הם לקיים את המצווה ניתנה מצוות פסח שני, וכמסופר בתורה:

וַיְהִי אֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, וְלֹא-יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה, אֵלָיו, אֲנַחְנוּ טְמֵאִים, לְנֶפֶשׁ אָדָם; לָמָּה נִגָּרַע, לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ, בְּתוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, מֹשֶׁה: עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה, מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם. וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם, אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם, וְעָשָׂה פֶסַח, לַה'. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ: עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים, יֹאכְלֻהוּ. לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר, וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ; כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח, יַעֲשׂוּ אֹתוֹ. וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה, וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ: כִּי קָרְבַּן ה', לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא, הָאִישׁ הַהוּא. וְכִי-יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר, וְעָשָׂה פֶסַח לה' כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ, כֵּן יַעֲשֶׂה: חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם, וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ.

— ספר במדבר ט, פרק ט פסוקים ו-יד.

חז"ל בפרק התשיעי במסכת פסחים דנו בפרטי הדינים שבמצווה זו, מי הם החייבים בה ומה דין העוברים עליה ובחילוקים שבינה לפסח ראשון.

עניינו ומהותו

בעניינו של פסח שני שני עניינים כלליים:

א. כלשונו של הרבי הריי"צ: "פסח שני ענינו שאף פעם לא אבוד, יכולים תמיד לתקן, אפילו מי שהי' טמא, מי שהי' בדרך רחוקה, ואפילו "לכם", שהי' ברצונו, אף על פי כן יכולים לתקן".

ב. פסח שני הוא המשך ועליה בעניינו של 'פסח ראשון'. פסח ראשון עניינו קפיצה ודילוג "וּפָסַח ה'עַל הַפֶּתַח", פסח שני עניינו דילוג וקפיצה נעלים יותר באין ערוך לדילוג והקפיצה של פסח ראשון.

שני עניינים אלו אינם סותרים זה לזה (על אף שלביאור הראשון פסח שני עניינו תשלומין למי שלא קיים הפסח, ואילו לביאור השני עניינו עליה דווקא לאחרי קיום פסח ראשון). היות ואף מי שנמנעה ממנו הקרבת קרבן פסח בחג פסח ראשון לא נמנעה ממנו עצם קיום החג, אותה הוא מקיים וחוגג במילאו רק ללא הקרבן פסח, וממילא העבודה הרוחנית של חג הפסח ישנה תמיד, אלא שההקרבה בפועל חסרה לו ותשלומין לפעולת ההקרבה הוא בפסח שני.

כלומר, גדר החג אינו תשלומין לחסר, אלא המשך לגילויים וחלק מעבודת האדם שהתחילה בפסח ראשון. ומטעם זה נקבע מלכתחילה מועד החג ל-30 יום אחרי החג ולא כבשאר ימי התשלומין שבתורה שבאים מיד אחרי יומם הקבוע (כמו קרבנות ראיה בחגים פסח שבועות וסוכות שימי התשלומין צמודים ליום החג) היות ובשל עניינו המיוחד הוא קובע את יומו לעצמו, והיותו תשלומין הוא רק לפרט זה של ההקרבה לפועל למי שהחסיר. ואדרבה, התשלומין שבפסח שני הוא פרט הנובע מתוכנו הכללי של החג, שלהיותו גילוי ועבודה בדרגה גבוהה מאוד עד שאפילו ביחס לגילוי ועבודת הדילוג שבפסח ראשון הוא נחשב לדילוג נעלה יותר, לכן אין מצדו שום הגבלה עד שגם אדם שלא הקריב את הפסח ביכולתו להשלימו בפסח שני.

עס איז ניטא קיין "פארפאלען"

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.

יום זה מסמל את כוחה של התשובה, כל מצב בו יהודי נמצא, יכול לשוב.

העניין האמור אשר גם במצב שאדם איבד כביכול עניין בתורה בכוחו לשוב ולהשלימו, מודגש יותר באופן בו נקבעה וניתנה המצווה מהקב"ה. בני ישראל דרשו ותבעו "למה נגרע?" למרות ידיעתם שמצד גדרי המצווה הנם פטורים ואילו רוצה הקב"ה במצוותם וודאי היה מצווה. רצונם ותשוקתם לקיים את המצווה גדלה עד כדי שלא התחשבו בשום טענה ודרשו ובקשו "למה נגרע?" מפרט זה למדים אנו כי על השייכות של האדם לענייני התורה להיות לא רק כ'מקבל' (שייכות פסיבית) אלא כמשפיע (אקטיבית). ויש בכוחו של כל אחד לדרוש ולבקש בענייני יראת שמים. כן על האדם לדעת שלא מספיקה הדרגה בה הוא נמצא ובכל דרגה עליו לדרוש ולשאוף להתעלות ולהגיע לדרגה נעלית יותר. וכשם שמצוות פסח שני המתין הקב"ה עד שבני ישראל בעצמם יבקשו וידרשו כך גם דווקא על ידי העבודה האמורה ממלא הקב"ה בקשתו, כעניין שנאמר: "יגעתי ומצאתי".

דילוג שני

הגילויים והנתינת כח וההוראות של פסח שני תוכנם ועניינם הוא "דילוג". הדילוג בניגוד להליכה הוא קפיצה ללא סדר, ההליכה היא התקדמות במדידה והגבלה, כשלפחות אחד מרגלי האדם ניצב על הקרקע, בעוד הדילוג הוא קפיצה וניתוק של שני הרגליים מהקרקע ועניינו ברוחניות קפיצה ומעבר ללא התחשבות במדידות וההגבלות וללא סדר והדרגה.

עניינם של חגי הפסח הוא גילוי אלוקי נעלה באופן של דילוג. כלומר, התגלות אלוקית בעולם ללא התחשבות בסדר וטבע העולם (כמו גם למצבם של בני ישראל ועבודתם). וכמו שאכן בפסח מצרים היתה התגלות על טבעית בניסים ונפלאות שהראה ה' במצריים. אלא, שבפסח ראשון התגלות זו היא בדרגה 'ראשונה' ועל ידיה מתגלה בעולם. אמנם בפסח שני מתגלה הדילוג בדרגה השנייה והיא נעלית יותר. וכמבואר בחסידות שפסח ראשון ההתגלות האלוקית היא בספירת המלכות שהיא הספירה הראשונה בחישוב הספירות מלמטה למעלה. דרגה זו מכונה "פֶּתַח" וכלשון הפסוק:"וּפָסַח ה'עַל הַפֶּתַח" שההתגלות של ופסח ה' היא בדרגת "פתח". שדרגה זו היא שייכת לעולמות לפי שהיא המקור של בי"ע והשורש לעולמות. לעומת ההתגלות בפסח שני שהיא בדרגה השניה בספירות ספירת היסוד ובכללות בדרגה של ז"א (המשפיע למלכות) שהיא מרוממת מהעולמות.

כשם שהוא בספירות כן הוא בעבודת האדם. פסח ראשון הוא בחודש ניסן שעניינו בעבודה הוא יציאת מצריים - ביטול וכפיית הרע בעודה בכל תוקפה, סור מרע - עבודת אתכפייא. ועניין זה שייך לכך שהגילוי של פסח הוא במלכות לפי שעניינה של מלכות בעבודת האדם הוא ההתעוררות של היראת שמים המביא את האדם שלא לחטוא - סור מרע. לעומת העבדה של חודש אייר שעניינה ספירת העומר הפיכת המדות הטבעיים לקדושה עניינה בעבודה עבודת האתהפכא ששוללים את עצם מציאות הרע. וגם עניין זה שייך לגילוי האלוקי של חודש זה בספירת היסוד שעניינה בעבודת האדם היא ההתקשרות והאהבה שיש לו לה', שדווקא על ידי עבודה זו פועלים בנפש הבהמית להפוך את מידותיה. (גם בפעולת הבירור בעולם ישנו הבדל בין הגילוי של מלכות שפועל ביטול היש לפעולת הגילוי של ספירת היסוד שפועל ביטול במציאות), אמנם לאמיתתו של דבר ספירת היסוד בעצמותה נעלית לגמרי מהעולם ואין עניינה "לפעול" בעולם ואמיתת עניינו של חודש אייר ופסח שני הוא עבודה בקדושה עצמה עליה מדרגה לדרגה ב"ועשה טוב".

בשני הדרגות הן ב"סור מרע" (פסח ראשון) והן ב"ועשה טוב" (פסח שני) ישנו עניין הדילוג בעבודת האדם. תנועת הנפש בעבודת האדם בסור מרע היא באופן של בריחה וחיפזון מהרע ובתוקף גדול. לעומת העבודה של עליה בקדושה שבדרך כלל היא בסדר והדרגה מדרגה לדרגה. אמנם היות והקב"ה הוא אין סופי וכן לתורתו ומצוותיו אין סוף, מצד האמת כשנרגשת באדם האין סופיות שבקדושה הליכתו בקדושה עצמה היא בדילוג ובקפיצה ואין דבר שיכול להגבילו. וזו היא העבודה של פסח שני שבעבודה של קדושה עצמה להמשיך את עניין הדילוג (ודילוג זה נעלה יותר מהדילוג של "סור מרע" לפי שבסור מרע המניע לדילוג והחיפזון הוא הרע בעוד שבדילוג שבקדושה טעם הדילוג הוא האין סוף שבקדושה עצמה.)

שייכותו לגאולה השלימה

הבקשה לביאת הגאולה

בשיחת פסח שני תשד"מ, הסביר הרבי ולימד הוראה מפסח שני בקשר לגאולה: מצוה זו התחדשה דווקא על ידי הדרישה והתביעה של ישראל "למה נגרע?" ולא עלתה על דעתם שאילו רוצה הקדוש ברוך הוא במצוותם וודאי היה מצווה, אלא תבעו לקיים ולהשלים את מצוות הקרבת קרבן פסח. ודווקא מתוך כך ניתנה המצווה משום שכך רצונו שענייני התורה והמצות יבואו מתוך דרישה ובקשה. כך גם בקשר לביאת הגאולה האמיתית והשלימה שעל אף שהירידה לגלות נעשתה על ידי ה' רצונו הוא שנתבע ונדרוש את ביאת המשיח בכוחות עצמנו. ורצונו של ה' היא שדווקא על ידי הבקשה והתפילה תבוא הגאולה.

הגילויים

עפ"י האמור לעיל (בפסקה "דילוג שני") שהגילוי האלוקי בפסח שני הוא שמאיר הדילוג (אור שלמעלה מהשתלשלות) והאין סוף כפי שהוא בקדושה (הדילוג הוא בדרגת "יסוד ז"א" שלמעלה מהעולם), ולא כפי שהוא בפסח ראשון שאמנם מאיר אור נעלה ("וּפָסַח ה'") אבל זה עצמו מאיר בדרגה שלפי ערך העולם (ספירת המלכות). יוצא שהגילוי בפסח שני הוא מעין הגילויים של ימות המשיח, שעליהם נאמר:"כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת". שהנפלאות מלשון "פלא" (-דילוג) יהיו נפלאות ופלא גם בערך הנפלאות של יציאת מצריים, וכמבואר בחסידות החילוק בין יציאת מצרים לימות המשיח שביציאת מצרים הגילוי האלוקי האיר דרך ספירת המלכות משאין כן לעתיד שהגילויים יעברו דרך ספירת "ז"א" (על דרך פסח שני שמאיר ביסוד ז"א, כנ"ל.).

מנהגי היום

• אי אמירת תחנון - כתב האדמו"ר הזקן בסידורו שביום זה י"ד באייר אין אומרים תחנון. מנהג זה לא הוזכר בשולחן ערוך אמנם הובא על ידי רבים מגדולי האחרונים. הרבי מדייק שבדבריו מחדש האדמו"ר הזקן שגם בשחרית אין לומר תחנון על אף שמצוות אכילת הקרבן היא בלילה וההקרבה עצמה היתה לאחרי התמיד של בין הערביים (מנחה). עם זאת במנחה של י"ג אייר ובט"ו אייר אומרים תחנון, אמנם בליל ט"ו הסתפק הרבי אם אומרים בקריאת שמע שעל המיטה תחנון.

• אכילת מצה - נוהגים לאכול מצה בפסח שני לזכר קרבן פסח (בין גדולי ישראל היו שהוסיפו לאכול גם מרור או ביצה). בזמן האכילה ישנם חילוקי מנהגים. הרבי כותב כי מנהג חב"ד לאכול בסעודת היום מצה, למרות כי אכילת הקרבן הייתה בליל ט"ו, תחילת ההקרבה - והיא העיקר - הייתה ביום. עם זאת לפי עדותו של הרב לייבל גרונר הרבי נהג לאכול מצה בליל ט"ו באייר.

מתקנות הרבי ליום זה:

א. יש לעורר ולהרעיש אצל כל בני ישראל שבכל מקום ומקום, שינצלו הנתינת-כח דפסח שני - שמורה ונותן כח לתקן כל עניני העבודה בתורה ומצות.

ב. בשנת תנש"א אמר הרבי: יעשה כל אחד ואחת חשבון צדק בנפשו מכל הענינים שהיה יכול להשלים מפסח שני בשנת תש"נ עד לערב פסח שני בשנה זו, וישלים זאת בהקדם האפשרי.

ג. הנתינת-כח דפסח שני לתקן ולהשלים העבר, היא נוסף על הנוגע לעבר בסמיכות זמן, ימים, שבועות וחדשים האחרונים, שנה האחרונה, וכיוצא בזה, היא גם בנוגע לכל העבר, מאז שנעשה בר-מצוה, ואפילו לפני בר-מצוה.

ה. צריך להשתדל לתקן ולהשלים גם חסרון לגבי שלימות נעלית יותר, אשר, גם בהתבוננות קלה ושטחית בודאי יגיע כל אחד ואחת למסקנא שהיה יכול לעשות כמה וכמה ענינים בשלימות נעלית יותר. ההתבוננות צריכה להיות הן בנוגע לעבודתו בעצמו, והן בנוגע לפעולה עם הזולת, החל מבני ביתו, ואפילו לאחרי כמה וכמה שנים, שבניו ובנותיו הם לאחרי הגיל ד"חנוך לנער" עד כ"ד שנה, ויש להם בעצמם בנים ובנות. זה שייך גם לטף, שגם להם קל להסביר שכמה וכמה ענינים היו יכולים לעשות בשלימות נעלית יותר, עד שיתעוררו מעצמם לתקן ולהשלים באופן נעלה יותר.

ח. זה כולל ובמיוחד מורים ומדריכים, משפיעים, רבנים, וכו', בנוגע תלמידים שכבר גדלו ונעשו בעצמם מחנכים ומדריכים - יוכל למצוא דרכים להוסיף ולהשלים בהשפעתו שהיתה צריך להיות בשנים שלפני זה.

ט. ההוראה על דבר תיקון ושלימות עניני העבר צריכה להיות גם ובעיקר בהענין של אהבת ישראל - הן בנוגע לתיקון הענינים הבלתי-רצויים, ולהוסיף עוד יותר באהבת ישראל ואחדות ישראל, בהנהגה יומית במעשה בפועל.

י. כדאי ונכון שההתעוררות בכל הנ"ל תהיה בתחילה במעמד הציבור, "ברוב עם הדרת מלך", אשר, "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק", מתוך אהבת ישראל ואחדות ישראל.

יב. בכל מקום יערכו התוועדות מיוחדת בימי סגולה שבין פסח שני לל"ג בעומר, ובימים הסמוכים שבה יעוררו אודות תיקון ושלימות כל עניני העבודה, מתוך שמחה וטוב לבב - בהתוועדות של שמחה.

קישורים חיצוניים

• צמח צדק - אור התורה בהעלותך עמוד שסז "להבין עניין פסח שני", הוצאת קה"ת, תשנ"ו, ברוקלין נ"י.
• הרבי - ספר המאמרים מלוקט חלק ג' עמוד 264 "להבין עניין פסח שני" תשל"ח, הוצאת קה"ת, ברוקלין נ"י.
• התוועדות עם הרבי, פסח שני תשמ"ז, בליווי כיתוביות בלשון הקודש
• הוראות הרבי לפסח שני באתר חב"ד אינפו.