יין המשומר
בסיומה של הסעודה הגדולה שתתקיים לעתיד לבוא, יפנה הקב"ה לצדיקים ויבקש מהם לברך, כולם יסרבו מלבד דוד המלך שיאמר "אני אברך, ולי נאה לברך, שנאמר 'כוס ישועות אשא'". ואז יתנו לו לברך את ברכת הזימון, על כוס של ברכה שימלאו ביין המשומר.
מקורו של היין
הגמרא[1] מביאה את פירושו של רבי יהושע בן לוי לפסוק "עין לא ראתה"[2] - שמשמעותו של הפסוק היא, שיש דבר שלא נגלה לאדם מעולם, ואפילו לנביאים, שדבר זה הוא - יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית.
ומבואר[3], שזה שאמרו משומר בענביו, הוא מכיון שכל יין לפני שסוחטים אותו מהענבים טעמו לא פג, אבל יש לו חסרון שהשמרים מעורבים עם היין. אבל לאחר שסחטו אותו, כשעומד קצת לאחרי שתסיסתו נגמרה, נופלים השמרים לשולי הכלי והיין נשאר צלול מהשמרים, אבל טעמו פג במקצת; אבל היין הזה, הוא משומר בעודו בענביו, כלומר שכבר הוא נקי משמריו בעודו בענביו.
הריקאנטי מבאר[4], כי עץ הדעת היה עץ הגפן, וחוה הגישה לאדם הראשון מאותו יין המשומר.
במדרש[5] לומדים כי עתיד הקב"ה להשקות את ישראל מאותו היין מהפסוק[6] "והיה ביום ההוא, יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב". דבר זה יבוא כשכר על זה שבני ישראל הערו את נפשם למיתה בגלות, ועסקו בתורה המתוקה מדבש. אשר נמשלה ליין[7].
בסעודה
בסיום הסעודה שתיערך לעתיד לבוא, כאשר יגיעו לברכת המזון, יחפשו מי שיזמן על הכוס, וכך מתארת הגמרא[8] את מהלך הדברים:
נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך, ואומר להן:
- איני מברך, שיצא ממני ישמעאל.
אומר לו ליצחק, טול וברך. אומר להן:
- איני מברך שיצא ממני עשו.
אומר לו ליעקב, טול וברך. אומר להם:
- איני מברך, שנשאתי שתי אחיות בחייהן, שעתידה תורה לאוסרן עלי.
אומר לו למשה, טול וברך. אומר להם:
- איני מברך, שלא זכיתי ליכנס לארץ ישראל לא בחיי ולא במותי.
אומר לו ליהושע, טול וברך. אומר להן:
- איני מברך, שלא זכיתי לבן. דכתיב (ביחוסו של) יהושע בן נון: "נון בנו יהושע בנו" (ולא מפרט את בניו, כיוון שלא היו לו).
אומר לו לדוד, טול וברך. אומר להן:
- אני אברך, ולי נאה לברך. שנאמר, "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא"[9].
הכוס שעליה יזמן דוד, תכיל רכ"א (221) לוג, בגימטריא של (כוסי) רויה[10].
בפנימיות העניינים
| ערך מורחב – יין • כוס של ברכה • ברכת הזימון |
בתורת החסידות מבואר, שישנם ב' אופנים בשמחה - יש שמחה שמורגשת באדם (שהוא מרגיש שהוא שמח), ויש שמחה שאינה מורגשת (שהוא לא מרגיש את עצמו כלל).
הדרך להגיע לשמחה היא באמצעות יין. וכמו שכתוב "יין ישמח לבב אנוש", ו"תירושי המשמח אלקים ואנשים". ובזה עצמו יש שני סוגי יינות - יין המשכר ויין המשמח.
חז"ל אומרים שבחטא עץ הדעת העץ היה "גפן" בעל ענבים אדומים (או שחורים), והם מפרטים את החטא - ש"אשכול של ענבים סחטה לו". ומבואר בתורת החסידות, שהחטא היה - שחוה גילתה את מה שהיה בהעלם. דהיינו, היין שאותו סחטה חוה היה ממדרגת הבינה, והיא גילתה אותו, והוא נמשך והתגלה בעולמות בי"ע. אולם זה היה רק "עץ הדעת", שאותו היא גילתה.
אבל את "עץ החיים" - גפן בעל ענבים לבנים (ירוקים) - היא לא גילתה. דהיינו, שאת דרגת היין שבחכמה, שבה יש ביטול לגבי הכתר, ועל כן גם השמחה המגיעה ממנו היא בלא הרגשה - היא לא גילתה.
גילוי בחינה נעלית זו לא יכול להיות בזמן שבו הרע קיים בעולם, ועל כן אי אפשר לו להתגלות, אולם לעתיד לבוא, כשיתברר הטוב מהרע, ומציאותו של הרע תתבטל, אז תתגלה הדרגה שבה "עין לא ראתה אלקים זולתך" - התענוג האלקי הבלתי מורגש, ואז יוכלו לשתות מאותו יין המשומר, שהוא יין המשמח.
כוס של ברכה
בסעודה שתהיה לעתיד לבוא יברכו על הכוס שימלאו מיין זה. תוכן העניין הוא: כפי שכיום כאשר מברכים על הכוס מעלים את היין שבכוס, שהוא יין המשכר, אל ה"בריכה העליונה", למדרגה של יין המשמח - טעימה מיין זה המשומר. כן לעתיד לבוא זה יהיה.
דהיינו, הכוס שבה ישתמשו לברכה תכיל רכ"א (221) לוגין, ודבר זה נלמד מהגימטריה של "כוסי רויה". והיינו, שהכוס שבה משתמשים כיום לברכה היא מלכות דאצילות, אבל לעתיד לבוא הכוס תהיה כוס גדולה, ולכן היא תכיל רכ"א - שזה אותיות "ארך" שהיא אחת מי"ג מידות שבאריך, שהוא כתר.
ואת הכוס הזו (שהיא הייתה הבריכה שממנה נמשכה הברכה, וכעת היא עצמה הכוס) יצטרכו להגביה אל הבריכה היותר עליונה - המשכה מעצמות אור אין סוף, שהוא למעלה מהכלים - שמופשט מגדר הכלים לגמרי, שהוא למעלה, לא רק מהתענוג הבלתי מורגש, אלא אפילו מבחינת מקור התענוגים.
הסירוב לברך
ומכיוון שההמשכה שנעשית על ידי הברכה על הכוס של יין זה, לא ירצו הצדיקים לברך עליה.
אברהם אבינו
טענתו של אברהם היא: "שיצא ממנו ישמעאל". דהיינו, אפילו שמדובר בזמן שבו כבר יתבטל הרע מהעולם, וגם הרע שבישמעאל שינק מהרע שבעץ הדעת יתברר; ועל פי זה אין מניעה שאברהם יברך, שהרי ענינו הוא מידת החסד וההשפעה למטה.
אבל מכיוון שבהיות היין של עץ הדעת נמשך באופן מורגש - נמשך ישמעאל ממותרי החסדים של אברהם, לכן כאשר היין המשומר יימשך לעתיד לבוא באופן מורגש - הוא יפחד לברך ולהמשיך ממקום כל כך גבוה. שמכיוון שפעם אחת נמשך מהקו שלו יניקה לחיצונים, הוא יפחד שזה יקרה שוב.
ועל דרך משל: אדם שמעולם לא נכנס למלך מפחד שבהיכנסו למלך הוא ייכשל בדיבורו ויפגע בכבוד המלך, וזאת אף על פי שהוא רגיל לדבר עם שרי המלך. וכל שכן אם הוא דיבר עם שר המלך והוא נכשל בדיבורו, שהוא יפחד לבוא לפני המלך.
יצחק אבינו
טענתו של יצחק היא: "שיצא ממנו עשיו". וגם אצלו כמו אצל אברהם, מכיוון שפעם יצא ממנו מכשול - שנשפע ממנו אל הקליפות על ידי קו השמאל, הוא לא ירצה לברך.
יעקב אבינו
טענתו של יעקב היא: "שנשאתי שתי אחיות בחייהן, שעתידה תורה לאוסרן עלי". דהיינו, שאף על פי שבאמת היה מותר לו לשאת את שתיהן, מכל מקום זוהי בעיה.
וביאור העניין: בכל איסורי העריות שבתורה, אנו מוצאים שבעולם האצילות אלו הם ייחודים מאוד נעלים, וכמו "יחוד ז"א ומלכות", שמכונים גם "אח ואחות", אולם בתורה זה נאסר. מכיוון שדברים אלו הם סודות המלך הראויים להישאר רק ב"עולם האחדות" - ארמונו של המלך, שזהו עולם האצילות ששם "איהו וחיוהי וגרמוהי חד; אבל ב"עולם הפירוד", בעולמות בי"ע, שם אין לגלות את סודות המלך, והמגלה אותם שם הוא מבייש את המלך, ולכן איסורי העריות הינם חמורים מאוד.
ויעקב, אף על פי שמצד דרגתו שהיה מעולם האצילות - הוא יכל לשאת שתי נשים, ובפרט על פי המשמעות הרוחנית של שתי נשיו שהיה זה יחוד עם שני ה"ה"א" של שם הוי"ה המרמזים על עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא.
אך מכיוון שענינו הוא "קו האמצעי", והיינו שהיה ה"בריח התיכון" הממשיך מלמעלה למטה, למרות שמצד זה הוא יכול להמשיך את הגילוי למטה, ולא יהיו נטיות לצד, שהרי מיטתו הייתה שלימה (שלא יצאה ממנו השפעה לחיצונים), מכל מקום, מכיוון שכאשר תינתן התורה נהייתה לו בושה על כך שמה שעשה נחשב כאיסור בעולמות בי"ע, לכן הוא מפחד מלהמשיך שוב פעם באופן כזה שיהיה גילוי שלא במקומו.
משה רבינו
טענתו של משה היא: "שלא זכיתי ליכנס לארץ ישראל לא בחיי ולא במותי".
והיינו, שמכיוון שענינו של משה רבינו הוא "אור אבא" (חכמה דאצילות) בעצמו, ומכיוון שהוא למעלה מהשפע שנמשך ל"ארץ" - מלכות, ולכן הוא לא זכה להיכנס לארץ.
לכן הוא לא ירצה לברך, שהרי הכוס עניינה הוא מלכות, ומעולם לא הייתה דרכו בכך. ואם כן, כיצד הוא יוכל לברך ביין המשומר.
יהושע בן נון
טענתו של יהושע היא: "שלא זכיתי לבן".
ולכאורה טענתו היא, שמכיוון שהוא לא זכה לבן, זאת אומרת שהוא לא שייך להמשיך למטה לעולם, ועל כן גם לעתיד לבוא הוא לא יוכל לברך על היין (כמו אצל משה רבינו).
דוד המלך
לעומתם, דוד המלך יענה: "אני אברך, ולי נאה לברך. שנאמר, "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא"".
הסיבה שדוד המלך יסכים לברך היא, מכיוון שעניינו הוא "ספירת המלכות", שעניינה הוא לקבל את האורות העליונים ולהמשיכם למטה.
והיינו, שלעתיד לבוא יקויים היעוד "נקבה תסובב גבר"[11], ואז המלכות תתעלה למעלה מכל הספירות, והיא תהיה אז במדרגה של כתר, ומכיוון שתהיה בה הגדלה, לכן דוד יברך על כוס גדולה, שכעת עניינה של המלכות הוא כוס קטנה, אבל לעתיד, כשתהיה עליית המלכות הוא יברך על כוס גדולה ("כוסי רויה"), וכאמור לעיל.
ועל כן המלכות אז תהווה ממוצע בין המאציל לנאצלים, מכיוון שנעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן. ולכן יתגלו במלכות האורות העליונים שמה"בריכה העליונה" - מעצמות אור אין סוף, ומשם הוא ימשיך ויגלה אותם בעולם.
פנימיות התורה
|
| ערך מורחב – עדן • תורתו של משיח |
בדרך כלל, היין מרמז לספירת הבינה. דהיינו, שכפי שהיין עניינו הוא התגלות הנעלם בתוך הענבים, כך גם הבינה היא התגלות הנעלם לפני כן בספירת החכמה. אך אופן התגלות זה איננו כמו בתוך החכמה עצמה.
על דרך זה גם נאמר בנוגע לגן עדן, שאף שמתגלה בו התענוג העליון, זה לא מגיע לגילויו של עדן בעצמו, שעליו נאמר "עין לא ראתה, אלקים זולתך", גילוי זה יהיה לעתיד לבוא.
מכיוון שגילוי התורה כיום מגיע מהתורה כפי שהיא ירדה לעולם הבריאה, לכן הגילוי שלה הוא בעיקר בנוגע לגשמיות העולם; אמנם לעתיד לבוא, כשתתגלה התורה כפי שהיא בעולם האצילות - אז היא תתגלה כפי שהיא. גילוי זה הוא תורתו של משיח, שיגלה את התורה כפי שהיא מדבר על עניינים רוחניים. טעימה מתורה זו היא תורת החסידות, שהתגלתה בדורות האחרונים.
המעלה בגילוי זה, הוא כמעלת היין שמשתמר בענביו, שטעמו לא פג במשך הזמן.
לקריאה נוספת
- סידור עם דא"ח, ד"ה להבין ענין הזימון, והביאור שלו.
- סה"מ תקס"ו ח"א ד"ה בגמ' דרש רב עוירא, ד"ה הנותן שלג, וד"ה ענין יין המשומר.