פסח גלגל הוא כינוי לחג הפסח הראשון שבני ישראל קיימו בארץ ישראל. לאחר שבני ישראל נכנסו לארץ, הקב"ה הורה ליהושע בן נון למול את בני ישראל, ואחר כך הקריבו את קרבן הפסח בגלגל.

מילה

בני ישראל עברו את הירדן לאחר שהות של 40 שנה במדבר, והגיעו לגלגל שעל יד יריחו בי' בניסן בערב.

בי"א בניסן[1] הקב"ה הורה ליהושע "עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים, וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית". הסיבה להוראה זו הייתה, מכיוון שבהיותם במדבר בני ישראל לא נמולו. בגמרא[2] מובאות שתי דעות מה הפירוש שהם לא נימולו:

  1. בני ישראל לא יכלו למול את עצמם. הגמרא מציעה שזה היה מפאת חולשת הדרך, או מפני שלא נשבה רוח צפונית (שהיא לא חמה ולא קרה, והשמש זורחת); וזה שלא נשבה הרוח היה או מפני שהם היו "נזופים", או בכדי שלא יתפזרו ענני הכבוד. וההוראה הייתה למול בשנית, כיוון שהפעם הקודמת שכולם מלו היה לפני פסח מצרים.
  2. בני ישראל כן נימולו גם בהיותם במדבר, אך מכיוון שהמצווה שניתנה לאברהם אבינו הייתה רק 'מילה' (חתיכת הערלה) ולא פריעה, הם היו צריכים לשוב ו'לפרוע' את המילה. ולכן ההוראה הייתה למול "שנית", כי הם כבר נימולו פעם אחת.

יהושע הכין "חרבות צורים" (סכינים למילה), ומל את כל בני ישראל, במקום נוצרה גבעה של עורלות. ובני ישראל נשארו במחנה למשך הימים הבאים.

לאחר מכן התגלה ה' ליהושע ואמר לו: "הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם", ולכן נקרא המקום בשם "גלגל".

פסח

מאז שבני ישראל יצאו ממצרים, הם הקריבו קרבן פסח פעם אחת בלבד - לאחר הקמת המשכן בשנה השנייה לצאתם ממצרים. כעת כאשר הם הגיעו לארץ, הגיע הזמן להתחלת קיום המצווה זו באופן סדיר.

הגמרא[2]אומרת, שבני ישראל הקריבו את הפסח בטהרה, דהיינו, שהם קיבלו את ההזאה הראשונה (שביום השלישי) בהיותם 'ערלים'. ישנה מחלוקת בין ה'סדר עולם' שסובר שערב פסח יצא בשבת, לבין 'סדר הדורות' שסובר שיצא ביום שני (הנפקא מינה ממחלוקת זו, הוא האם אפשרי להזות בשבת)[3].

וראה לקמן בנוגע לאכילת מצות בפסח זה.

הבאת העומר

לאחר שהפסוק מתאר את עשיית הפסח, הוא ממשיך ואומר:

וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה:

וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא:

בגמרא[4] ישנו דיון האם בני ישראל הביאו את העומר מיד בכניסה לארץ, או שהחלו רק לאחר ירושה וישיבה. ומסכמת הגמרא, שלפי רבי אליעזר שהחדש נוהג בכל מקום, מובן שהוא נהג מיד בכניסה. אך לפי תנא קמא שהוא נוהג רק בארץ, מדוע היו צריכים לחכות לט"ז בניסן בכדי לאכול את התבואה החדשה? ומתרצת שלא היה צורך, כיוון שהיה להם את המן שפסק לירד בז' אדר ונשאר להם למשך 40 יום, עד ט"ז בניסן.

ישנה קושייה של האבן עזרא שמביא תוספות[5] בנוגע לגמרא זו: הפסוק אומר שבני ישראל יצאו ממצרים "ממחרת הפסח"[6], דהיינו בט"ו. ולפי זה גם את הפסוק שאצלנו (בספר יהושע) צריך לפרש כך, ולא שהיה זה בט"ז? רבינו תם מתרץ שהם אכלו בט"ו מהתבואה הישנה (שהביאו עמהם מעבר הירדן), כיוון שהם הוצרכו לאכול מצות. ו"קלוי" שהוא מהחדש, הם אכלו רק למחרת - בט"ז, שגם הוא נקרא "עצם היום הזה"[7]; אולם ר"י מפרש שלשון התורה ולשון הנביאים אינן שוות, ולכן, אף שבתורה "מחרת הפסח" הוא ט"ו, אצל יהושע הוא ט"ז. ומה שאמר "(מחרת) הפסח", ביהושע הכוונה היא לאכילת הפסח, ובתורה - לשחיטתו.

בתוספות אחר[8] מוסברת שיטתו של רבינו תם (שהמקרא בא לומר שאכלו ישן, אף שמובן בפשטות) - מכיוון שהם חיבבו את המן, הם לא רצו לאכול דבר אחר, ולכן אף שהם אכלו מן הישן, הם לא אכלוהו. ואכילת המצה בליל הסדר אינה כלולה בחשבון זה, כיוון שהם היו "מוכרחים" לאוכלה, אין זה נחשב לאכילה בעניין זה.

לקריאה נוספת

ראו גם

הערות שוליים

  1. סדר עולם רבה פרק יא.
  2. 2.0 2.1 מסכת יבמות עא, א-ב.
  3. ראה לקוטי שיחות חלק י"ח פרשת שופטים שיחה ב הערה 26 (עמ' 106).
  4. מסכת קידושין לז, א ואילך.
  5. על אתר ד"ה ממחרת.
  6. פרשת מסעי לג, ג.
  7. פרשת אמור כג, יד.
  8. מסכת ראש השנה יג, א ד"ה הקריבו.