לחם הפנים
לחם הפנים הוא השם לשנים עשר לחמים שהיו מוצבים בבית המקדש על השולחן והיו מוחלפים מדי שבת.
לאחר שבוע שהיה לחם הפנים על השולחן, אכלו הכהנים את לחם הפנים שנחשב לאחד מ 24 מתנות כהונה.
מקור השם
ניתנו מספר סיבות לשם לחם הפנים:
א. ללחם יש צורה עם הרבה פנים. כדברי בן זומא [1]: "ונתת על השולחן לחם פנים" [2], שיהא לו פנים הרבה. ב. הלחם מוצב בפנים, בתוך המקדש. ג. הלחם הוא לחם מעולה הראוי לעלות על השולחן לפני המלך.
מקור המצווה
בפרשת תרומה [3] נאמר, לאחר תאור השולחן: "ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד".
בפרשת אמור [4] נאמר: "ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות שני עשרונים יהיה החלה האחת. ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת על השולחן הטהור לפני ה'. ונתת על המערכת לבונה זכה והייתה ללחם לאזכרה אשה לה'. ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה' תמיד מאת בני ישראל ברית עולם. והייתה לאהרן ולבניו ואכלהו במקום קדוש, כי קדש קודשים הוא לו מאשי ה' חק עולם."
הלכות לחם הפנים מופיעות במשנה במסכת מנחות ובתלמוד בבלי במיוחד בפרק יא של מנחות. על חלוקת לחם הפנים בין משמרות הכהונה מסופר בסוף מסכת סוכה.
דיני המצווה
לחם הפנים נאפה מצה ולא היה חמץ.
הלחם צריך להיות תמיד על השולחן, ולכן בעת החלפת הלחם היו שמים את הלחם החדש על השולחן ורק אז מורידים את הלחם הישן. מבחינה זאת, המושג תמיד משמש לגבי לחם הפנים במובן רחב יותר מאשר לגבי הדלקת הנרות במנורה, שם לפי רוב הדעות הכוונה בתמיד זה רק בלילה.
לחם הפנים היה מחולק בין הכהנים של שתי המשמרות המתחלפות באותה שבת.
המשנה במסכת יומא מספרת שבית גרמו היו מומחים בהכנת לחם הפנים ולא הסכימו לשתף אחרים בסודות המקצועיים שלהם.
ניסים שנעשו בלחם הפנים
חז"ל מנו ארבעה ניסים שנעשו בלחם הפנים. ביניהם:
א. הם נשמרו טריים במשך שבוע. ב. חתיכה קטנה של הלחם הייתה משביעה.
