ישראל פנחס שרייבר
הרב פנחס שרייבר (ידוע בכנויו - פיני'ע ראקשיקער) נולד בשנת תרנ"ב, ליד העיירה ראקשיק - ליטא.
צעירותו
בהיותו כבן 14 נסע ללמוד בישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש. זמן קצר לאחר מכן, היגרה משפחתו לארצות הברית. אחיו הבכור, שהיה האחרון מבני המשפחה אשר היגר לארצות הברית, ביקש לקחת איתו גם את הנער פנחס. אחד הנימוקים לכך היה, מצב הנערים שאכלו לחם חסד על שולחן זרים ("אכלו ימים" כפי שקראו לזה) וביניהם היה צריך להיות גם פנחס הצעיר אם ישאר. משנודע הדבר לרבו בישיבה, הרב יחזקאל הימלשטיין הי"ד - שהעריך מאד את הנער המצוין - השפיע על הנהלת הישיבה להקציב לו תמיכה כספית מדי חודש בחודשו בכדי שיוכל לפרנס עצמו, והוא נשאר בישיבה.
למד בישיבה בשנים תרס"ו-תרע"ד.
פנחס מראקשיק מיזג בתוכו 'עבודה' ו'השכלה' גם יחד והיתה לו הבנה יסודית ועמוקה הן בלמוד הנגלה והן בתורת ההסידות. בשנים ההן יזם כ"ק אדמו"ר הרש"ב הקמת ישיבה חב"דית בארץ ישראל בשם "תורת אמת". למטרה זו שלח הרבי קבוצת צעירים נבחרים מישיבת ליובאוויטש לארץ ישראל, כדי שישמשו גרעין לישיבה המוקמת שם. תחלה נכלל גם פנחס ברשימת הנוסעים. אולם הוא עשה מאמץ שיוציאו אותו מהרשימה, כדי שיוכל להשאר בקרבת הרבי.
נישואיו
בשנת תרע"ד נשא לאשה את בתו של הרה"ח ר' דוד שימנוביץ השו"ב מעיר פולטובה, שנפטר זמן קצר לאחר נישואי בתו. לפי הוראת הרבי, למד ר' פנחס את אמנות השחיטה ובדיקה ומילא את מקום חמיו בעיר. יצוין, שדבר זה לא היה לפי רוחו ונטיותיו, כי הוא רצה להשאר על התורה ועל העבודה ולמצוא גם את מחייתו מזה. אולם, הוראת הרבי היתה לו לחוק, והוא מילא אחריה. ודוקא כאן באה לידי ביטוי חסידותו המובהקת. על אף היותו טרוד במלאכתו, קבע עתים ללמוד גפ"ת ותורת חב"ד מדי יום ביומו. והאדיר בזה שעות רבות בלילות חמישי. בשבת נמשכה תפלתו רובו של היום, בימי החורף הקצרים הספיק בקושי לקדש על היין לפני שקיעת החמה.
כאשר נפתח סניף של תומכי תמימים בפולטבה, בראשית שנת תר"פ. לפי הוראת אדמו"ר הריי"ץ, החל ר' פנחס לשמש בתור משפיע רוחני בישיבה.
עקב הרדיפות, נאלצה קבוצת חסידי חב"ד שבעיר פולטבה להקים "מנין" לתפלה בבית פרטי. מקומו של ה"מנין" היה ביתו של ר' פנחס. יחד עם התפלה, נקבעו על ידו גם שיעורים ללימוד חסידות. בעיר נותרו עדיין צעירים נאמנים לדת ישראל. הם התלכדו יחד במסגרת ארגונית בשם "תפארת בחורים". מדריכם הרוחני היה ר' פנחס, בלמדו אתם בקביעות תורת החסידות וערך אתם התועדויות חסידיות בביתו. בזכותו ובהשפעתו נשארו אלה שומרי משמרת הקודש כל חייהם.
ביתו של ר' פנחס שימש לא רק מקום לתורה ותפלה בלבד, אלא גם להכנסת אורחים. ביתו היה פתוח לרווחה לכל יהודי נודד שנקלע לעירו - אם כשליח לדבר מצוה, או כבורח גולה מרדיפות הקומוניסטים.
הרדיפות
גם בשנות מצוקה כלכלית הפריש ממשכורתו הדלה מעשר לצדקה. שמו של ר' פנחס היה מפורסם בעיר לא בין חסידי חב"ד בלבד ולא רק בגלל חסידותו, אלא גם בתור אדם בעל תבונה, עד כדי כך שגם אנשים שהתרחקו מיהדות, היו באים לשאול בעצתו בכל מיני ענינים אישיים כגון הבאת שלום בין איש לאשתו וכיוצא בזה. בשנות העשרים האחרונות וראשית שנת תר"צ, הלכו וגברו רדיפות הדת והמשרתים בקודש: רבנים, שוחטים, וכד'. פופולריותו של ר' פנחס בעיר הפכה לו לרועץ. הקומוניםטים בעיר החלו להתחקות אחריו ולחקור עליו. הוא נאלץ משך זמן להסתתר פן יבולע לו. בסופו של דבר עזב את העיר פולטבה ועבר לגור בעיירה סמוכה למוסקבה. מלאכתו היתה עתה לא השחיטה, אלא מלאכת יד - פעם בכה ופעם בכה והעיקר שהיתה זאת עבודת בית שאיפשרה לשמור על קדושת השבת. גם בתנאים אלה שמר בקפידה על מנהגו בקביעת עתים לתורה וחסידות ולתפלה בשבת וכדו'.
גם במוסקבה נודע ר' פנחס לשם דבר בין חסידי חב"ד. בהתועדויות החסידיות שנערכו מזמן לזמן במקומות שונים, היה הוא ראש המדברים. הנ.ק.וו.ד. החלה להתענין בו. באחד הלילות הופיעו אנשי הבולשת לדירה בה התגורר ובקשו מבעלת הבית (גויה רוסית) להראות להם את "ספר הדיירים" (בכל בית ברוסיה קיים ספר מיוחד עם רשימת הדיירים). הם לא מצאו ברשימה זו שם "פינייע ראקשיקער", כפי שנמסר להם על ידי המלשין, אלא 'פנחם שרברק' והם חשבו שהוטעו על ידו. בהיותם רוסיים, לא הבינו ש"פינייע ראקשיקער" אינו אלא כינוי האיש באידיש לפי מוצאו, וכך ניצל ר' פנחס ממאסר בטוח - אם לא יותר מזה... מעניין לציין, שכאשר עזבו אנשי הנ.ק.וו.ד. את המקום מיהר ר' פנחס לעזוב את הבית ושם את פעמיו לבית החסיד ר' שמואל לייב לוין, שהיה גר בקצה עיירה סמוכה למוסקבה. עם בואו של ר' פנחס לבית ר' שמואל ליב, הבינו בני הבית שבלילה זה מבוצעים מאסרים של כל ראשי החסידים (כפי שבאמת היה) והם החלו לעקוב אהרי כל תנועה חשודה הבאה מבחוץ. ואמנם, הם קלטו קול פסיעות המתקרבות לעבר הבית ור' פנחס ורש"ל ברחו דרך החלון וניצלו שניהם.
גורלו בעתיד נראה היה כמסוכן ביותר והוא נאלץ, איפוא, לעזוב את מוסקבה ולהסתתר במקום מרוחק, כחצי שנה התגורר בהאדיטש - (לשמחת לב אנ"ש שם). לבסוף חזר אל משפחתו והחליף דירתו לכפר אחר ליד מוסקבה.
עוני ומחסור
בקיץ שנת תש"א פלשה גרמניה לברית המועצות. כשהתקרבו הגרמנים לשערי מוסקבה, נדד עם משפחתו לעיר סמרקנד אשר באסיה המרכזית הרחוקה מחזית המלחמה, שם נמצאו אחדים ממכריו לשעבר, וביניהם יהודי בוכרי - אחד מיחידי סגולה שבין יהודי בוכרה. הלה השיג עבורו חדר בן ד' אמות (בתנאים ששררו אז נחשב גם זה להישג גדול). כעבור חודשים מספר פשט רעב בעיר. אלה שהיה להם לחם לשובע נחשבו כמאושרים. גם בתנאים אלה של רעב, מצוקה וצפיפות, לא נשברה רוחו של ר' פנחס. דרכו בקודש לא השתנתה אף כמלוא הנימה. הוא נהג כמנהגו בשנים הטובות.
משהכירו אותו יהודי בוכרה שומרי התורה והמצוות, התרכזה סביבו קבוצה מהם שבקשה ממנו לשמש להם מורה ומדריך ביהדות, והוא נענה לבקשתם. למד אתם את ספר ה"תניא" וערך אתם התועדויות. הערצתם אליו היתה ללא גבול, הם ראו בו את רבם המובהק.
פטירתו
כעבור שנה של חיים בתנאים של סבל, מצוקה ורעב, נשבר גופו של ר' פנחם. הוא חלה 3 פעמים במשך פחות משנה, ונאסף לבית עולמו, כשהוא רק בן חמישים שנה.
משפחתו
בנו היה ר' חיים שרייבר ששימש שנים רבות כמחנך ומנהל התלמוד תורה בכפר חב"ד, כאשר פרש מעבודתו שימש כגזבר וגבאי בית הכנסת בית מנחם שבכפר, נפטר בי"ז סיוון ה'תשס"ב מנוחתו כבוד בהר הזיתים בירושלים, נפטר ערירי ללא ילדים.
חתנו, היה ר' אהרן אליהו גרשוני.