פאת השדה ופיאות הראש

פאת השדה ופיאות הראש הן שתי מצוות עשה שקשורות לא רק בשמן אלא גם בתוכנן.

מצוות השארת פאת השדה

מצווה זו מעוררת את הרחמים דפנימיות עתיק. מלשון התורה "לא תכלה פאת שדך" לומד המדרש שבזכות השארת קצה השדה לעניים כאשר יעשה הקב"ה "כלה בכל הגויים... אותך לא אעשה כלה". ומסביר אדמו"ר הצ"צ את הקשר בין הדברים: שרחמי האדם להשאיר פאת השדה לעניים מעוררים את הרחמים רבים דפנימיות הכתר (עתיקא קדישא) וע"י זה נמשך שלא תהיה כליה אלא הדין יהא ממוזג.

ומטעם זה (שהרחמים על העני ממתיקים את הגבורות דהצמצום דשם אלקים) מקשר המדרש את מצוות פאה לראש השנה

מצוות השארת פיאות הראש

הפיאות הן השיער הצומח מסוף הגולגולת, שמתחתן מתחיל לצמוח הזקן (שגידולו מהלחיים ועצם הלסת). ברוחניות רומזות הפיאות לממוצע (ה"חוליה המקשרת") שבין דרגת הכתר לבין י"ג תיקוני דיקנא (שהם שורש הספירות דאצילות).

ערך מורחב – פיאות הראש

הקשר בין שתי המצוות

מסביר הרבי הצ"צ, שבפסוק כתיב "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצר ולקט קצירך לא תלקט" נרמז שפנימיות התורה נמשכת ע"י ביטול וענווה: בתורת הקבלה נאמר שקציר רומז ללידת הנשמות (כי הזריעה היא הורתן, והקצירה לידתן), ובעבודת ה' היא ההתבוננות בעניין ד"אני הוי' לא שניתי" (שהאור דממכ"ע וסוכ"ע אינם פועלים בו יתברך שום שינוי) המביאה לכלות הנפש. והעניין דלא תכלה הוא, שהגם שהתבוננות זו מסוגלת להביא את האדם לכלות הנפש אין זו התכלית, שהרי "לא תוהו בראה לשבת יצרה", אלא צריך להניח פאה - להיות בענווה וביטול – בחינת שיריים.

והנה, תכלית הבריאה היא בריאת עולם גשמי וישובו, ותכלית זו נעשית ע"י התורה – שהיא הממוצע באמצעותו בורא הקב"ה את העולם. ומכיון שהתורה (כדרך כל ממוצע) כלולה משני הדברים אותם היא מחברת, לכן מצד פנימיותה היא מאוחדת ממש עם הבורא, ומבחינת חיצוניותה נברא העולם.

והיינו, ע"י שאדם משים עצמו כשיריים (השארת פאת השדה), נמשך האור האלוקי לחיצוניות התורה לברוא את העולם (ע"י השארת פיאות הראש).