ענווה
ענווה היא מידה טובה, שבה נשתבח משה רבינו עליו השלום, והאיש משה עניו מאו דמכל האיש אשר על פני האדמה.
ההולכים בדרך החסידות היו ידועים במיוחד במידה טובה זו. רבי אלימלך מליז'נסק למשל, מתלמידי המגיד ממזריטש ידוע היה בעוונתנותו. כאשר נשאל אדמו"ר הזקן, על ידי רב מתנגד אחד להגיד לו את מהותו של מחבר הספר נועם אלימלך, שמונח תחת הספסל שלו - של המתנגד, אמר לו אדמו"ר הזקן: גם אם היית מניח אותו עצמו תחת הספסל, גם אז היה שותק ולא היה אומר מאומה.[1]
גם ממעלות המשיח הוא שיהיה עניו, דהגם שיהיה בתכלית הגדלות, וילמוד תורה עם האבות ומשה רבינו ע"ה, בכל זה יהיה בתכלית הענוה והביטול ללמוד גם עם אנשים פשוטים.[2]
עובד - עניו
על עובד להיות עניו, ולא שפל, בעוד ששפל עסוק כל הזמן בצער על מעמדו ומצבו, הרי שעניו, למרות שיודע ומכיר במצבו האמיתי, מנסה כל הזמן להתרומם יותר בעבודת ה', על ידי יגיעה. זהו עניינו של עובד, להכיר במצבו הרוחני, ועם זאת כל הזמן לנסות להתרומם מעלה מעלה בעבודה, מתוך יגיעה[3].